סיפור ראשון שלי | פרק 3 | חלק ב'

כשהגעתי לדלת נזכרתי שאני צריכה לדבר גם עם טרודי. אוח…
"ותוכל לדבר עם טרודי בשבילי?" פניתי אליו בהבעה מתחננת.
הוא בתגובה רק חייך והנהן. גם זה מספיק לי.

"שושנה שלי! טוב לראות אותך," חנה קידמה את פניי בחיבוק מוחץ ברגע שבו הבחינה בי נכנסת לדיינר הקטן שלה. חיבקתי אותה בחזרה.
"מה קורה?" שאלה לאחר שהרפתה ממני.
"הכל טוב," השבתי.
"בואי, שבי," אמרה לי והחוותה בידה על אחד מהכיסאות הגבוהים שעמדו ליד הדלפק. התיישבתי עליו והיא מייד הלכה להכין לי כוס שוקו.
אני שונאת קפה.
חנה הייתה אישה נמוכה ועגלגלה. מסוג הנשים החמות והביתיות שמתייחסות אליך כמו אל אחיין, אבל לא דביקות מדיי.
אפשר לומר שהכרתי את חנה בטעות. הלכתי ברחוב, מצוברחת, מנסה לשמור על שיווי משקל ולא ליפול לכביש כשפסעתי על שולי המדרכה. הגעתי למעבר חציה ושם ראיתי את חנה עם הרבה מאד שקיות. היא לא הצליחה לסחוב את כולן ונראתה נואשת, אז הצעתי לה עזרה.
"או, תודה חמודה," היא הודתה לי בפנים מאירות עוד לפניי שלקחתי ממנה את השקית הראשונה.
היא העבירה אליי חמש שקיות והובילה אותי אחריה לדיינר שלה.
עזרתי לה לפרוק את המצרכים. בהתחלה היא התנגדה בטענה שהיא תסתדר ושהיא לא רוצה לגזול מזמני ושאני יכולה ללכת.
"זה בסדר," אמרתי לה, "אין לי משהו דחוף לעשות ואני גם לא ממהרת לשום מקום."
לבסוף היא הסכימה והורתה לי איפה לשים כל מצרך.
כשסיימנו התיישבתי על אחד הכיסאות בוהה בנקודה לא ברורה וחושבת על מה שקרה לי באותו בוקר.
"את רוצה לשתות שוקו?" לרגע שכחתי איפה אני נמצאת וקולה של חנה הקפיץ אותי ממקומי. לא הבנתי למה היא שאלה אותי אם אני רוצה לשתות שוקו, אם כבר שתשאל אם אני רוצה לשתות אבל לשאלה ספציפית כזו לא ציפיתי. רק אחר כך הבנתי למה היא שאלה אם אני רוצה לשתות שוקו, בהיתי במכונת המשקאות שנחה מאחורי הדלפק.
בלי לחכות לתשובה ממני היא קמה וכעבור מספר רגעים חזרה והושיטה לי כוס שוקו גדולה. הסתכלתי עליה במבט תמהה ומבולבל.
"שתי חמודה, ובדרך ספרי לי למה על פנים כל כך יפות יש מבט כזה עצוב," היא עודדה אותי לשתות והתיישבה מולי עם פנים מנחמות.
בהתחלה רק שתיתי את השוקו ושתקתי. אומנם היא הייתה מאד נחמדה אליי, אבל יש גבול עד כמה אפשר לשתף זרים בחיים האישיים שלי. חנה כמובן לא וויתרה ולחצה עליי לספר לה את אשר על ליבי.
"אני מאד מצטערת, את אפילו לא יודעת איך קוראים לי, אני חנה, נעים להכיר אותך," היא חייכה אליי חיוך חם והושיטה יד ללחיצה.
אחרי מספר שניות של התלבטות הגעתי למסקנה שחנה לא נראית לי מזיקה והחלטתי לשתף איתה פעולה.
"רוזמרי," עניתי לשאלה שלא נשאלה ונעניתי ליד המושטת של חנה למרות שחשבתי שזה די מטופש.
"שם יפה יש לך," היא אמרה אחרי שהחזרתי את ידי לחיקי.
היו מספר שניות של שקט עד שחנה דיברה שוב.
"אז עכשיו כשאנחנו מכירות," היא חייכה אליי, "אולי את מוכנה לספר לדודה חנה מה קרה?"
"דודה?" חזרתי אחריה בשאלה, המומה. מה דודה, מי היא חושבת שהיא? למה נראה לה שאם אני אתחיל לקרוא לה 'דודה חנה' אני גם אתחיל לספר לה מה עובר עליי? אישה מוזרה, מאד מוזרה…
אבל חנה הפצירה בי כל כך שלבסוף נכנעתי. ישבתי שם, אצלה, למעלה משעה כשאני מדברת והיא רק מקשיבה, מהנהנת ומנחמת. היא נתנה לי הרגשה כאילו היא באמת מבינה אותי ומשתתפת במה שעובר עליי. שפכתי בפניה את כל התסכול שנאצר בי במשך השנים.
מאותו בוקר הייתי מבקרת אותה כמעט בכל יום. באה לספר לה מה עבר עליי, איך אני מרגישה, ולשמוע עצות ממישהי עם הרבה ניסיון חיים. לאט לאט קיבלתי את העובדה שחנה באמת הפכה כמו דודה בשבילי. תומכת, אוהבת, דואגת.