אשמייק חלק 1~

ישבתי על הרצפה הקרה שהתחממה מעט מחום גופי. מוחי היה מלא במחשבות. המציאות שלי עשתה מעבר חד ומוזר, שאפילו לא הספקתי לקלוט. המשכתי לחשוב על זה יותר ויותר וכבר נהייה לי נמאס. אבל עדיין לא תפשתי את מצבי, המעבר היה חד מדי, לא הצלחתי לקלוט את השינוי המוזר שחל. ולא הרגשתי כלום. שום כלום. לא הייתי בנויה כלל לשינויים, וגם לא ציפיתי שאחד יקרה בזמן הקרוב.
אבל זה כן קרה.

– מה שהיה אתמול: ——….
זה היה יום יפה דווקא. שמש זורחת ורוח צוננת ומרגיעה. אבל בדיוק ביום הזה, העלוקה הזה חייב להופיע. דווקא עכשיו, כשאני בשיא החופש, ברגע שבו אני יכולה לנצל את מצב הרוח המרומם שהיה יכול להיות לי, כל זה בורח מבין אצבעותיי. הרגשתי דיכאון ועצבנות, זהו, חוזרים למקום הזה, בית ספר.
היום הראשון, כיתה י'. כמה שהעולם אכזר!
"בו!"
קפצתי בבהלה ופלטתי צווחה קטנה. מה לעזאזל! מי צורח ככה באמצע שאני עסוקה בלשקוע לעמקי שאול הדיכאון שלי?! להפריע לאנשים תמימים וחסרי אונים כמוני!
"מה קורה? שנים שלא נפגשנו!" נתקלתי בפניה של אוליב חברתי, שצרחה לי באוזן.
"אוליב, נפגשנו אתמול."
"נו מה זה משנה, את לא מרגישה את האווירה החדשה? את הרוח הנעימה והשמש הזורחת? הולכים לפגוש את כולם! את כול הכיתה!" אוליב התרגשה כמעט באופן מעורר רחמים.
"אוליב, מי זה כולם?", מזכירה לה כמה יפה אנחנו מתחברות עם הכיתה.
"אני… את… אה, וגם אליס!" אוליב ניסתה להיאחז בקש האחרון.
אני לא נתתי לה, "כן, וגם הקירות והכיסאות, ובואי לא נשכח את השולחנות. במיוחד החלונות, הם ממש חברים טובים שלנו."
"אוף, למה את כל כך קרה? בית ספר לא כל כך נורא, גומרים אותו עוד מעט." מלמלה אוליב, שנעלבה מהתגובות המלבבות שנתתי לה.
איך אני אסביר לה, שאבי זומם משהו מתחת לאף שלי, משהו שהוא לא רצה שאדע. אפילו תפשתי אותו מדבר על זה שיעבירו אותי לבית הגדול שלו, לעיר הגדולה. שנאתי את העיר הגדולה. היום אבי היה אמור להגיע לבית שלי בכפר למפגש השנתי שלנו, שהיה בד"כ נורא קר, ואף אחד לא דיבר יותר מדי. אבל הוא לא בא, בתירוץ שיש לו פרוייקט להרים, ואני שמתי לב שבמכתב הוא רמז לי על עזיבה שלי מהכפר.
ואז בדיוק התחילו הלימודים. נאנחתי, כמה גרוע זה עוד יכול להימשך?
אמא שלי לא הייתה מתחתנת איתו סתם ככה, ואני ביליתי לילות שלמים בחשיבה, מה היא מצאה בו?! מכל העברים שהסתכלתי על זה, לא מצאתי משהו שאימי נמשכה אליו. היא הייתה הרבה יותר עשירה ממנו, כך אבי הסביר לי פעם, והוא היה סתם כפרי פשוט.
הייתי שואלת אותה אם הייתי מכירה אותה, אבל אני לא. ואבי אף פעם לא דיבר על אימי או הזכיר אותה יותר מדי כך שאין לי מידע מיותר עליה. אני גידלתי את עצמי, בכפר, איפה שאבי היה גר עם משפחתו, עד שכולם עברו, ורק אני נשארתי. נחושה לא לעבור לעיר המצחינה הזאת.
"היי, אנג'י, תראי! הנה הכיתה שלנו! ותראי, המבנה נראה חדש נורא!"
"כן, אה? אבא שלי חשב סופסוף על הכפר שבו הוא נולד ובית הספר שהוא הקים כאן, ומימן קצת כסף."
"אוי באמת, אנג'י. אבא שלך אדם טוב, אחרת הוא לא היה מקדיש כסף ככה לבית הספר!"
ברור, לא טענתי אחרת. לא יכולתי שלא לנחור.
בכיתה שלי היו אמורים להיות 23 תלמידים של כל שכבת הכפר (שמעוניינת ללמוד). ולכן כל הזמן רק למדו, כי מי שלא היה מעוניין ללמוד, פשוט לא הגיע. אבל כמה חבל שאני הבת של אבא שלי… היה לי אבא עקשן בדיוק כמוני. והוא תמיד הרצה לי על כמה אני חייה ברפש של הנחותים, על כמה שהכפר שלנו פרימיטיבי. אני יודעת שהוא פרימיטיבי, אפילו בלי ההרצאות של אבי. אבל זה המקום שבו רציתי לחיות. וזה שיגע את אבי.
"אנג'י! אוליב!" אליס נופפה לנו מסוף הכיתה. אליס הייתה בת מופרעת של אנשים עשירים, כמוני, והיא תמיד עשתה הכל כדי לחזור לכפר. בשבילה זה היה פרס, בשביל משפחתה זה היה מעין עונש בשבילה, כדי שתראה כמה חסר לה העושר. עאלק.
אליס בדיוק חזרה מהאחוזה של משפחתה, בשביל הלימודים, "הי אליס, מה קורה? איך הלך הקיץ?"
"הייתי אצל ההורים שלי, היה נורא משעמם. אני אפילו לא התגעגעתי אליהם, במיוחד לא כשהכריחו אותי לאכול כבד. אז נורא התאמצתי להיות מופרעת." אליס נופפה את ידה בביטול.
חייכתי, כשאליס אומרת שהיא נורא התאמצה, היא בד"כ מתכוונת שזה היה נורא קל.
"נו, מה כבר עוללת? אכלת עם מזלג ביד הלא נכונה?"
אליס העמידה פני נעלבת, "חלילה! אני בסך הכל, קראתי לכל האורחים בשמם הפרטי, חתכתי את הבשר באולר והשתמשתי בידיים כדי לאכול." היא עשתה קול דרמתי שמשך אליה עיניים, "והכי גרוע," היא השפילה את ראשה והמשיכה את הצגתה המרשימה, "אני רקדתי בסלון. אני מודה, פשע. פשע גדול, זה אפילו היה בריק-דנס, במובן המלא. שברתי המון דברים."
"תתביישי לך," רדיתי בה. "לכי לפינה."
אליס צחקה אבל אז הפסיקה בחדות ונראתה כאילו היא הולכת להקיא. הבטתי לכיוון שהיא הסתכלה עליו, והבעת פני השתנתה באותה מהירות.
"אוי תראו, החבורה המוזרה שלא מתאימה כלל לבית הספר הגיעה! אוליב ללא המוח, אנג'לה-פרצוף-חמוץ ואליס המופרעת!"
יופי, נהדר!! אני כ-ל כ-ך שמחה עכשיו! באת לי בדיוק בזמן, אליזבת, בדיוק בזמן.
תלתליה השופעים הגיעו עד למותניה ופניה היפות חיפו על שיני הארנב שבצבצו מאי שם.
"תעשי לי טובה, ותעופי לי מהעיניים?" אליס חיקתה את קולה של אליזבת, "אנחנו ממש עסוקות בלא להתאים לבית הספר, את ממש מפריעה." אליס נופפה על פניה.
אליזבת היא התגלמות הסנוביות בשלמותה. מיני ברבי, פול-טיימ-נרד, אידיוטה, מה שתרצו.
דלת הכיתה נפתחה, והמורה נכנס. עיניו נחו עלי, מוזר. "תלמידים," הוא פתח. "הטיול שלי היום בוטל. יש הודעה לפנות את השטח, עוד מעט יבואו לכאן מכוניות גדולות שנקראים אוטובוסים ויובילו אתכם ואת המשפחה לעיר הגדולה. מחכה לכם שם בית."
מה?
הכיתה שלי הגיבה בדיוק כמוני. היה שקט מוות, מוזר, רק הרוח נשמעה וצליל הציפורים.
"אני מבקש, לעזוב. ההורים שלכם כרגע קיבלו את ההודעה, הם כנראה מחכים לכם."
כשיצאנו, אוליב ואליס היו לידי, אף אחד ממנו לא דיבר, לא מבינים מה קורה. כשהיינו מחוץ לבניין, ראינו מכונות גדולות, שלא נראו נחמדות ביותר.
"בולדוזרים?" עיניה של אליס התרחבו. על ה'בולדוזרים' התנוסס שם החברה של אבי.
כל העיניים בכפר הופנו אליי, מאשימות, מרחמות, אדישות. אני מצדי נשארתי דוממת. מחכה להתעורר מהחלום. אבא שלי הורס את הכפר. אבא, שלי, את המקום שבו הוא גדל, הורס.
לפני שאנשים במדים שחורים באו לקחת אותי לעיר, אליס ואוליב ניסו לדובב אותי, "זה בסדר, אנחנו לא שונאים אותך, כולם יודעים שזאת לא את."
אבל אני מצידי, נשארתי דוממה. לא ידעתי איך להגיב. לבכות? לצרוח? לזעום? לשנוא?
מבולבלת, זה שהרגשתי. רגש מעורב של בלבול ואדישות.

——………………….
>חזרה להווה<
המזוודה, שבה שכנו דבריי המעטים עדיין הייתה זרוקה על רצפת החדר הגדול, על מרצפות השיש הקר, שעליו הייתי שרועה כמו גוייה. זה היה ערב, אבי שכר לי חדר במלון, עם משרתים וכל הזבל שאבי חשב שטוב למות בשבילו.
"אנג'לה חומד," משרתת עם קול מתקתק נכנסה לחדרי.
"תקראי לי חומד, ותקבלי כרטיס חינם לטיסה אל סבא רבא שלך!" קמתי באיום, מחפשת משהו לזרוק עליה.
המשרתת קיבלה את זה קשה, "אנג'לה! איפה נימוסייך?!"
"בשירותים, זה איפה!" צרחתי. "תעזבו אותי, כולכם, תעזבו אותי בשקט!"
המשרתת נכנסה בהיסוס אל תוך החדר והניחה במהירות את מגש האוכל. אחר כך פנתה אל הדלת, וחייכה אלי חיוך מקצועי, "שיהיה לך בתיאבון."
"החיוך שלך הרס לי את התיאבון שגם ככה לא היה לי." מלמלתי, אבל היא שמעה את זה.
היא פערה את עיניה בעלבון, נשפה בעצבנות ויצאה מהחדר לעבר המסדרון בנקישות עקבים.
שתלך לה, השור הזה, לא מזיז לי.
הייתי רעבה וצמאה, אבל לאכול מהאוכל שעל המגש נראה לי כמו הרמת ידיים, ואם אני ארים ידיים, זה יהיה רק כדי לפשוט את העור של אבא שלי.
הבטתי מהחלון, גבוה מדי. הרעיון לקפוץ משם שבק חיים תוך שנייה. חזרתי לשכב על הרצפה, ולחזור למצב הרדום, למרות שכלל לא הייתי עייפה.
"אנג'לה." קול מוכר וקר הקפיץ אותי.
ניסיתי להרגיע את עצמי, "מה אתה רוצה?" הטחתי לעברו.
"התנהגת באופן בוטה ומזלזל כלפי המשרתת שלך." אבי דיבר כאילו כלום לא קרה, כאילו אני פה מאז שהכרתי את עצמי. וקולו היה מתכתי, כאילו הקריא חוקים לקיר.
"אני לא רוצה משרתים, אני רוצה הביתה." קולי נשבר בסוף המשפט.
"אינך תופשת? כאן הוא ביתך, איתי, בבית שלי. ולא בחיי הכפר הפרימיטיבי והמיושן. עלייך להיות שמחה, ולומר תודה."
דמי התרתח ועלה לראשי, "אני רוצה הביתה! ואתה לא אבא שלי! אתה מפלצת! רובוט!" קמתי וצרחתי בלי שליטה.
"אנג'לה! חוצפה כזאת לא תתקבל אצלי, אני הוא אביך!" אבי הרים את קולו.
"אתה לא אבא שלי!" הרמתי את הדבר הראשון שהיה לידי, שזאת הייתה המזוודה שלי, וזרקתי אותה לעבר אבי, הוא סגר את הדלת כדי להגן על עצמו.
"אנג'לה! חידלי! אני רק דואג ורוצה בטובתך!" אך קולו שיקר.
"רוצה בטובתי?! אתה אפילו לא התעניינת בבת שלך!" זרקתי עליו את המזוודה השנייה שלי. "אתה אפילו לא טרחת לשקם יחסים! אתה אפילו לא באת לאסוף אותי כשהוצאת אותי מהבית שלי!" לקחתי את הצלחות של האוכל וניפצתי אותם על דלת החדר, שהייתה סגורה. "אני לא רוצה להיות פה!"
"אז אני אגרום לך לרצות!" קולו של אבי התרומם, ונעלם. הוא הלך. קרסתי על הרצפה. ראשי כאב. הרגשתי מטורפת. קיבלתי בדלת פתוחה את הקור של רצפת השיש. אני לא יודעת מה הולך לקרות, מה קרה, ומה קורה, אבל לי נמאס לחשוב.