אשמייק חלק 4~

פרק 2!
חדר אוכל היה עמוס, חלק מהשולחנות היו הפוכים משום מה וכיסאות רבים שמשו ככדור מוצלח בשביל כמה בנים מסוימים. צלחות פלסטיק ותבניות חביתה התעופפו כמו בומרנגים ומעדנים היוו פצצת אטום מסוכנת לכל מי שלא הצליח לברוח בזמן, כמו בן, למשל. הוא ניסה להתחמק מההפצצות המרשימות ביחד איתי, והשיחה שלנו התנהלה בערך כך:
"אז אתה שומע? הכיתה…- תתכופף! – נעלמה. ואתה פשוט…- תיזהר! – נירדמת במקום. לא ישנת בלילה או משהו? לא משנה, בכל אופן…- קפוץ! – חיכינו לך בדשא בחוץ…"
כשיצאנו מטווח הירי (בערך) התיישבנו בשולחן שבו כבר התמקמו שאר חברי הביתן, הם הביטו בשיערו של בן, שהייתה לו פגישה מעניינת עם מעדן תות, והתחילו לצחוק.
בהתחלה הם סיפורו בדיחות שלא הבנתי, כנראה של בנים. או שפשוט חוש ההומור של ג'ף ממש חלוד, כי שמתי לב שאף אחד בכלל לא צחק. בדיוק כשבאתי לומר לו את זה, משהו קר הוטח בפני, משהו ממש קר וסוכרי.
עצרתי את נשימתי והורדתי את העוגה האדמדמה מפרצופי האומלל ונפגשתי במבטו של דייב, שכנראה משהו ממש שעשע אותו כי הוא צחק ודפק את ראשו בשולחן. נשפתי בבוז, מנסה לא לטעום את העוגה שחלקיה היו עדיין על פני (אני שונאת דובדבנים).
הלכתי אל שולחן הקפיטריה ובחנתי את מבחר העוגות שהיו שם. עיניי נפגשו בעוגה שמילוי תמרים גלש ממנה, מקסים. לקחתי אותה והעפתי מבט בדייב, שהחל להיראות קצת מודאג. חייכתי אליו חיוך זוהר, מצטערת חבוב, עדיין לא סיימתי! לקחתי זרעונים ונבטים מצלחת קרובה, הוספתי מעליהם חביתה, אוכמניות, ובתור טאץ' אחרון – שפכתי על הכל מיץ פטל.
הסתובבתי לעבר דייב החיוור, שהביט עלי בפניקה ובבעתה כשראה ממה העוגה המזינה והמקסימה שלי עשויה. הוא נופף בידיו כאומר "לא, אל תעשה את זה!" אבל הוא כבר היה על הכוונת. הלכתי לעבר השולחן שלנו וכיוונתי על דייב, שהיה 2 שולחנות ממני.
זרקתי. העוגה התעופפה בסגנון ונחתה במקום הלא נכון, על ראלף. שיט. הסתובבתי מהר והתישבתי, מתפקעת מצחוק. ג'ף, שראה אותי צוחקת, צחק גם, מה שכנראה גרם לראלף לחשוב שהוא זרק את העוגה, כי עוגת מוס נחתה בפרצופו המצחקק של ג'ף.
הדבר הראשון שג'ף עשה זה לצרוח כמו בחורה ולהעיף את העוגה לכל עבר, גם על שולחנות אחרים. לא לקח הרבה זמן עד שמלחמת אוכל פרצה באולם, ושהשולחנות יהפכו לבסיסים חשאיים לנשקים מסוכנים כמו עוגות גבינה. בן פתאום צרח, "מייק, היזהר!"
הסתובבתי בדיוק כדי לראות יד עוצרת עוגת גבינה עשירה מילימטר מהפרצוף שלי, היד היתה שייכת במקרה לכריס.
"כריס, י'בוגד!" דייב צווח בזמן שעוגת הגבינה חזרה אליו כמו בומרנג, "בוגד! בוגד!"
כריס צחק בקול רועם וקפץ על שולחן הקפיטריה וזרק את כל מה שהיה עליו (כולל אגרטל פרחים, מזלגות, ופעם כמעט זרק את ראשו של ג'ף, שנרדם על השולחן) לעבר המתקיפים, שנהפכו קורבנות מסכנים, מהר מאוד כולם היו נגדו.
חייכתי לעצמי. בית ספר נחמד בחר לי אבא, ממש אדיר, אני אצא מפה ליידי מסוגננת בסטייל. אני אולי אזכה להראות לו את ההתמחות שלי בהפצצת עוגות של ארוחת הבוקר. מזווית העין קלטתי עוגה ענקית, שמנה, והכי חשוב, מג'לי.
התגנבתי אל מאחורי גבו של כריס וחטפתי את העוגה, דמיינתי במוחי את מסלול הניתורים של הג'לי והתכוונתי לזרוק. המסלול התחיל, כמובן, מישבנו של כריס.
כיוונתי וזרקתי.
בוינג. כריס קפץ בתדהמה, "מה זה?"
בוינג. הג'לי קפץ מישבנו של כריס אל פרצופו של אחד הבנים, שנתן לג'לי רמפה, ומשם עף לאחר, ואחר כך לעוד אחד. הג'לי פגע החמישה בנים, והשאר החליקו מהחתיכות שנפלו. מה שנשאר מהג'לי היה משהו בלתי מזוהה, כל שאר החלקים התמקמו על ראשיהם של הבנים, וישבנו של כריס.
מהר מאוד גילו מי זרק, הרי אני הייתי היחידה שנקייה מג'לי.
"מיייייייייייייייקקקקקקקקקקק!!!!!!!!!!!!!"
"אני התקלחתי הבוקר!!"
"כל החולצה שלי ג'לי!"
"הישבן שלי רוצה נקמהההההההההההה!!!!"
הבנתי שאהיה חכמה אם אתחיל לרוץ בכל הכוח, כי כל חדר האוכל הרימו שאריות של עוגות מהרצפה.
"בדיוק התכוונתי ללכת!" התחלתי לרוץ.
השאר דלקו אחרי, מי שלא ידע למה רצים, פשוט רץ כי התחשק. כשהעפתי מבא לאחור, ראיתי את כריס, שהשיג אותי. "כריס!" צרחתי בבהלה.
"תרגע, רוץ לחדר האוכל של הבנות." הוא צחק, ודרך אגב גם זרק עלי את התערובת של התערובות של העוגות.
ירקתי ורצתי יותר מהר, "כריס י'טיל אחד, ממתי אתה רץ מהר ככה?!" ניסיתי לתפוס בחולצתו, כשעקף אותי ברגליים קלילות ובצחוק רועם. עקבתי אחריו לעבר חדר האוכל של הבנות, נחשול של בנים מאחורי.

דייב נחר בבוז כשהתחלנו לצעוד לעבר הכיתות, חדר האוכל של הבנות היה ריק כשפרצנו לתוכו, וכולם נראו מאוכזבים. הבטתי לעבר מי שליווה אותי. כולם נראו אחרי מלחמה: שיערו של כריס היה מפוזר והזדקר לכל עבר, פניו היו מוכתמים, בגדיו ואחוריו היו מקושטים יפה-יפה (ג'לי) וידיו מלוכלכות מעוגות, ראלף נראה יותר כמו אחד שנפגע מאשר פוגע, נראה כאילו הוא חטף את כל ההפגזות. טוב, עם המימדים של ראלף קצת קשה לי לראות אותו מתחמק, לאן שלא יזוז היו פוגעים בו בכל מקרה. ג'ף נראה גרוע, גם מפני שנרדם וגם מפני שכריס ניסה לעקור את ראשו.
כשנכנסנו לכיתה, המורה עשה תשבץ וסימן לנו בתנועות רפות לשבת, בלי להעיף בנו מבט אחד. כריס וראלף נכנסו לכיתה אחרת, גבוהה יותר, אך ג'ף ודייב נכנסו לכיתה שלי. הבנים התמקמו על השולחנות, לידי לני נחר נחירות רועמות וג'ף נרדם על הרצפה בסוף הכיתה. ואיך לא, התגודדו סביב ג'ף כמה בנים וקשקשו לו על הפנים, צחקקתי בשקט.
ישבתי חסרת מעשה, ניסיתי לספור את הבלטות של הרצפה, אבל ויתרתי כשהגעתי לחמישים ושבע. נאנחתי בשיעמום. אולי אצא אל הביתנים? בטח ראלף או כריס יצאו מהשיעור, יהיה יותר מעניין איתם. קמתי ויצאתי מהכיתה, משטח ענק של דשא קיבל את פניי ושמש הבוקר המאוחרת סינוורה אותי. כשהתחלתי ללכת ראיתי כמה בנים הולכים מכות, אימצתי את עיניי והבחנתי בחבורה שהתגודדה סביב מישהו. אחד עף אחורה מבעיטת ענק ואחד שניסה להחזיר אגרוף, התקפל בכאב. התקרבתי וקיווצתי את גבותיי, לא יכול להיות, כריס?!
מצמצתי בהלם, כריס הזה הוא חיה אמיתית, אה? התחלתי לרוץ לעברו כדי לעזור לו, מספרם של הבנים מסביבו היה פי עשר ממנו או יותר. כשהייתי קרובה יותר, הבחנתי במשהו מוזר. כריס הניף את ידו בכוח כדי להוריד אגרוף, אבל פניו לפתע התעוותו בכאב, הוא גנח בקול ונפל על ברכיו. עיניי נפערו, נער מאחוריו שלח בעיטה חזקה בצידו של כריס שניה אחרי שנתתי לו יד-סכין בעורף. "עופו לי מהעיניים!"
החבורה רק צחקה, לכמה מהם נזל דם מהפה ומהראש, "תראה ילד, יש לנו חשבון לא סגור עם ה…-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט כי העפתי לו בעיטת ברך לתוך הבטן. הוא התקפל.
"יש לכם עשר שניות."
הם קיללו בשקט והתנדפו משם, משאירים את חבריהם הפצועים מדדים אחריהם, נשפתי בלעג.
הסתובבתי כדי להביט בכריס, שמישש את כתפו. עיניי הבחינו בצלקת מכוערת שהתחילה מהחלק התחתון של כתפו והמשיכה לחזו, מתחת לחולצה. בלעתי את רוקי, מאיפה קבל צלקת ענקית כזאת? זאת נראת צלקת מסכין חדה. "כריס?"
כריס הרים את ראשו בפתאומיות, אבל הוא לא הביט עלי, הוא הביט מעבר לי, בעיניים מזוגגות. התקרבתי כדי לעזור לו, אך הוא קפץ כנשוך נחש ודחף אותי אחורה בגסות. נפלתי על גבי, אך התיישרתי מיד, שולחת בכריס מבט המום. למבטו שנפגש בשלי, דמי קפא. מכל הפרצופים שציפיתי להם, לא ציפיתי לפנים המפוחדות שכריס תקע בי.
"כ-כריס?!" גמגמתי.
פניו של כריס נרגעו לפתע, עיניו שוב היו ממוקדות והוא הפנה את ראשו לצד, כמי שהרגע הבין היכן הוא נמצא. "כריס?"
הוא הביט בי שוב והעביר את ידו בשיערו. הוא נאנח והשפיל את מבטו, חיכיתי בשקט שירים את ראשו ויסביר, אבל כל מה שעשה הוא להזדקף ולחייך. "הי מייק."
היה שקט לכמה רגעים, עמדתי משותקת.
"הי מייק?!" היה כל מה שהצלחתי לומר.
כריס שתק והמשיך לחייך, עיניו קרות.
"מה הלך פה?" שאלתי.
"מכות." כריס אמר את המובן מאליו, וכאילו להסביר מה שלא רצה, אמר, "זה פצע ישן, אני לא מצליח לכפכף אנשים כמו שעשיתי בעבר."
עמדתי המומה, פניו המבוהלות עד מוות של כריס עדיין היו בראשי. "איך זה קרה?"
כריס רק הרחיב את חיוכו, עיניו האפורות שלחו בי צמרמורות. לא הצלחתי להאמין שזה הכריס שהציל אותי מעוגת הגבינה בבוקר, אין סיכוי שזה אותו האחד. אבל זה היה כריס, חיוכו היה זוהר כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו, ומבטו המעודד היה אותו הדבר כמקודם. רק שעכשיו פתאום הבחנתי בעיניים, הן היו נראות מתות.
"אז לאן רצית ללכת, מייק?" כריס צהל בשמחה מופרזת, מנסה לחפות על מה שראיתי, והפנה את עיניו משלי.
"כריס…-" התחלתי.
"אה! מייק, יש לנו חזרה בחמש בחדר חזרות שבאולם, תבוא, כן?" הוא ירה ולא חיכה לתשובה. הוא מיהר להיעלם מהאופק.
"כריס!" שאגתי בתסכול, אבל הוא אפילו לא הסתובב. הבטתי בו רץ ונשפתי בעצבים, לא יכולתי לגרש את הקור שמבטו הנפחד של כריס השאיר בי. בעטתי בדשא ונשארתי קפואה על מקומי, עיניי נחות על גבו הרחוק.
מה עובר על הילד הזה…?