סיפור קצר לאחותי- פרק 3

סנדרה.. סנדרה.. אם אני ארצה לכתוב לך שיר, איך אני אדע מה מתחרז עם השם סנדרה?.
גם עם השם ארנלה זה קשה אבל בסוף מוצאים משהו יפה.
את יודעת? כשאני חושבת על זה אז אני נזכרת שפעם לפני שנה- שנתיים היו ממצאים לי שיר קטן:
ארנלה, ארנלה..
היא סינדרלה!
זה מתחרז? אמ.. אולי כן אבל זה לא נשמע טוב.. ומה קשור שאני סינדרלה?!.
עכשיו כשאני כותבת את זה אני משועממת, מאוד. אין לי מה לעשות וכמעט כל היום לא ראיתי אותך, ואני מתגעגעת, מאוד.
עכשיו כשאני רחוקה ממך, אני מרגישה מוזר, כאילו פה קר ולך חם, אצלך יורד גשם ואצלי לא.. אני מרגישה שאנחנו עד כדי כך רחוקות שיש אפילו בעיות בטלפון כשאת מתקשרת אליי.
אבל אנחנו ממש קרובות! (טוב שלושים דקות נסיעה חח) אבל עדיין זה מרגיש מוזר.
אני שואלת כל מיני שאלות: האם את מרגישה בנוח? האם מישהו מציק לך? האם אני עדיין חופרת לך כי זה כבר המכתב השלישי שלי? האם גם את מצפה מעצמך לכתוב כשתגדלי? וככה אני אמשיך ואמשיך ואמשיך…
לפעמים כשאני ממש מתגעגעת אלייך כמו עכשיו, אני נזכרת איך נראת כשהיית תינוקת, קטנה, מתוקה וזריזה. אני זוכרת גם שכשהיית בבטן של אמא שלנו את היית זזה כל הזמן וזה היה מצחיק, והרופאים אמרו שאת מין מיוחדת כזאת, והם צדקו, יש לי את האחות הכי מדהימה בעולם, ואני שמחה שכך.
טוב זה מכתב קצר אבל נחמד לא?
אחותך, ארנלה