סיפור- פרק 2| חלק ב׳

האנשים במדים הכחולים מגיעים עם האלונקה ובזהירות מעבירים אותי מהמיטה אליה. הם מרימים את האלונקה ומתחילים ללכת, סוחבים אותי. האלונקה לא בדיוק יציאה ודי מטלטלת מה שגורם לי לבחילה נוראית. ״אשטון!״ אני אומרת קצרת נשימה.
״מה?!״ הוא שואל בדאגה מהולה בלחץ.
״אני מרגישה רע,״ אני אומרת לו ״ממש ממש רע״
״מה זאת אומרת מרגישה רע?״ הוא שואל בעדינות.
״אני מגישה ש-שאני-״ אני לא מספיקה לגמור את המשפט ומקיאה על נעליו ומכנסיו של אשטון.
נראה כאילו אשטון מתאפק מלעשות משהו ״סיימת?״ הוא שואל באיפוק. אני באה להנהן אבל אז עולה לי עוד נגלה לגרון שיוצאת במהירות ומטנפת אותו יותר.
״בחייאת הקיבינימט! זה היה חייב לקרות לי! דווקא לי!״ הוא צועק ודופק את היד בקיר.
כנראה שהוא רואה את המבט המפוחד של פניי כי הוא מחזיק את עצמו לפתע ״מצטער על זה״ הוא אומר בשלווה ״קדימה בחורים, צריך להתקדם!״
האלונקה ממשיכה להתנדנד עד שאנחנו מגיעים חדר השקוף. האנשים מכניסים אותי ומניחים אותי על כורסאת הטיפולים הלבנה,היא נראית לי מוכרת. ואני לא יודעת מאיפה. כשאני נוגעת בציפוי הרך שלה עובר בי עקצוץ קל, אך הוא עובר עם הזמן.
אשטון נעמד בצד האחר של הזכוכית, הוא לוחץ על אחד מהכפתורים שנמצאים על שולחן בקרה גדול. וקולו עובר ישירות מהמיקרופון אל הרמקולים שבצד שלי ״אוקיי, אנני האורח שלנו אמור להגיע עוד כמה דקות הוא מתעכב מספר דקות לתקלה שארעה. בינתיים הרופא שנמצא מחוץ לדלת ייכנס ויבדוק את מצבך״ הוא גומר את התדרוך ואיש בחלוק לבן נכנס ובודק אותי. כשהוא גומר הוא מסמן עם אגודלו למעלה אל עבר אשטון. 
״אוקיי, תכניסו את השאר״ הוא אומר למיקרופון ומיד נכנסים עוד אנשים עם מדים. הם מחברים לי את הצינורות, לכל מקום. הפעם גם צינור הנשמה. וזה מוזר כי בשלושת הימים האחרונים זה לא היה, מעניין מה קרה. כשהם גומרים והחדר הריק התמלא בציוד הנחוץ הם יוצאים ורק אז אני שמה לב לאיש שעומד ליד אשטון. הוא בעל עור פנים כהה, עיניים חומות כהות שנראות כמעט שחורות, פה עבה ואף גדול. משהו בו גורם לי לסלידה. עוד לפני שאני מסתכלת על התגית שלו אני יודעת שקוראים לו מייקל צולק.
״היי אנני, זוכרת שהבטחתי לך שהוא יבוא?״ אשטון אומר לי בחיוך ״טוב, אז הנה מייקל צולק! עכשיו נפגשתם״
״שלום אנני״ הוא מחייך קרירות ״אני מקווה שאת מוכנה״
״מוכנה למה?״ אני לא מבינה.
״מייקל ילווה אותנו בזמן הקרוב ויעזור בבדיקות. הוא מומחה מאוד גדול כאן.״ אשטון ממהר להסביר.
אני לא יודעת מאיפה, אבל המשפט הזה נשמע לי מוכר.
״תקשיבי אנני, כל מה שאני רוצה שתעשי זה לענות לי על שאלות פשוטות״ מייקל אומר לי ״את מוכנה?״
אני מהנהנת.
״כמה זה תשעים וחמישה אלף, שש מאות ושתיים נקודה חמישים ושבע לחלק שמונת אלפים, חמשת מאות שישים וארבע?״
״11.16330803362914525922466137319״ אני עונה מיד.
אשטון בודק את זה במחשבון ומרים את ראשו תוך כדי הנהון ״זה נכון.״