סיפור- פרק 2| חלק א׳

״-ך שלא צריך לעשות את זה!״ 
״דבר ראשון, תרגע. זה לא הפעם הראשונה שאחד מהם מתעלף״
״להרגע?! אתה אומר לי להרגע?! אני האחראי על זה! ואם יקרה משהו?!״
״תרגע כבר ותנשום עמוק.״ אני מזהה את קולו של מייקל צולק ״זה שאתה מתמחה לא אומר שמותר לך להכנס לפאניקה, למעשה זה רק מוריד לך יותר נקודות.״
״א-״ באחר מתחיל להגיד אבל מייקל קוטע אותו ״בלי שום אבל, לפי דעתי אנני תתעורר בעוד מספר דקות וכבר ממחר נוכל להמשיך. המשך יום טוב.״ ואז יש קולות צעדים.
״דוקטור! דוקטור״ לצעדים נוספים עוד זוג צעדים ״אתה לא יכול לעשות לי את זה!״
יש קול של דלת נפתחת ואז דממה. לאט לאט אני פוקחת את העיניים. 
יש אור. אור חזק. מסנוור.אור שגורם לי לסגור את העיניים שוב במהירות.
״מר וויליאמס״ קול לא מוכר קורא לידי ״היא התעוררה״
בין רגע מתחיל הצעדים מתחילים להיות מהירים ומר וויליאמס נעמד לידי. ״אנני? אנני? אם את ערה תגידי משהו!״ אני מזהה את קולו של אשטון.
״אשטון? זה אתה?״ אני שואלת בעיניים עצומות ושולח את ידי לאחוז בו.
״כן, אנני זה אני״ אני מרגישה את ידו החזקה לוחצת את ידי ומעניקה לי ביטחון ״אני רוצה לבקש ממך משהו עכשיו״
״כן?״ אני שואלת אותו כשהוא משתתק לכמה זמן.
״תנסי לפקוח עיניים״ הוא אומר בעדינות.
״אבל האור מסנוור״ אני מסבירה.
״אל תדאגי,״ אשטון אומר ואני מרגישה את החיוך בקולו ״האור על הרמה החלשה״
אני מתחילה לפקוח את העיניים. בהתחלה בגודל של חריץ אבל אט אט הם מתרגלות לקצת אור והן נפקחות במלואן. מעליי אני רואה את אשטון, נראה שהוא חש הקלה גדולה.
״מה קרה?״ אני שואלת אותו.
״את התעלפת״ הוא מסביר.
״למה?״ אני שואלת אותו.
״אני לא יודע״ הוא מסיט את פניו משלי.
״זה מוזר…אני מרגישה, אני מרגישה כאילו משהו חסר״ אני ממלמלת.
״מה פתאום? שום דבר לא חסר, וגם אם משהו חסר אני בטוח שנוכל להשיג אותו!״ אשטון ממהר להגיד.
״תודה״ אני מחייכת אליו. 
״על מה דיברת קודם על מייקל צולק?״ אני שואלת אותו אחרי שתיקה ארוכה.
אני רואה בעיניים שלו שהוא נבהל ״מה? מ-מה? ל-לא די-דיברתי עם מייקל צולק״
״זה מוזר…הייתי בטוחה ששמעתי אתכם מדברים״ אני ממשיכה לדבר.
אשטון צוחק בלגלוג ״זה בטח היה סתם הזיה, לא דיברתי עם מייקל צולק.״ הפנים שלו עוטות מבט חשדן ״אף פעם לא נפגשתי איתך עם מייקל צולק, איך את מכירה את השם שלו?״
״לא יודעת…״ אני ממלמלת ״פתאום עלה לי השם שלו, אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה״
הוא צוחק במבוכה ״זה מוזר!״
אני פולטת צחקוק מובך ״כן, זה מוזר״
״תקשיבי אנני, הרופאים אמרו שאת במצב מצוין ואפשר לשחרר אותך ככה שאנחנו נחזור לחדר שלנו ונמשיך עם הבדיקות שהפסקנו״ אשטון מסביר לי.
״אוקיי״ אני מחייכת.
״אני שמח״ הוא לא מסתיר את החיוך שלו ״עוד כמה דקות יבואו אנשים עם אלונקה ויסחבו אותך לחדר, ושם נכיר לך את מישהו״