סיפור- פרק 1 | חלק ג׳

״אההה…זה בסדר״ אני מחייכת חזרה ״נראה לי״ אני מוסיפה, מבולבלת.
״נראה לך זה טוב״ קייט אומרת בחיוך.
לפתע הדלתות נפתחות וכולם משתתקים. כמו על פי סימן הם נעמדים ומתחילים לצעוד לעבר הדלת כשכל אחד מרים את המגש שלו וזורק אותו לפח לפני שהוא יוצא. אני נעמדת ועושה כמוהם. כשאני יוצאת מהחדר אוכל אני קולטת את האיש עם המדים ממקודם. אניני ניגשת אליו וכשהוא מתחיל ללכת אני הולכת אחריו. 
״תכנסי״ הוא אומר ונעמד ליד דלת.
אני נכנסת פנימה ושם, מאחורי קיר זכוכית, מחכה לי אשטון, האיש שליווה אותי המהלך הימים האחרונים כשלצידו האיש ממקודם. על התגית שלו כתוב השם ׳מייקל צולק׳.
״היי אנני,״ אשטון אומר לתוך המיקרופון וקולו מהדהד במרחב הזכוכית ״אנחנו נמשיך עכשיו את מה שעשינו קודם טוב?״
אני מהנהנת.
״יופי״ הוא אומר ולוחץ על כפתור כלשהו המערכת שמולו. לפתע יוצא כיסא מרופד בדיוק מתחתיי ואני מוצאת את עצמי יושבת עליו. תוך רגע נכנסים חבורת אנשים עם המדים הכחולים. הם משעינים את הכיסא אחורה ומתחילים להכניס לי את הצינורות ממקודם. עם כל צינור שהם מחברים אני מרגישה דקירה קטנה כשהמחט חודר פנימה לעוד וריד. הצינורות בראש הם הכי כואבים. אבל יש גם את הצינורות באזור החזה שנצמדות בעזרת סוג כלשהו של מדבקות. כשאני בוחנת את החדר שוב אי אפשר שלא לשים לב לשינויים שבו. במקום הלבן החלק של מקודם מכסה את הכל מסכים שאני לא מבינה את מה שהם מציגים. אני מרגישה פתאום מבולבלת.
״אוקיי, אנני״ אשטון שוב מדבר ״האנשים כאן יוצאים ברגעים אלו ממש ואנחנו נתחיל בבדיקות״ הוא מסביר לי מה הולך לקרות ״את יודעת מי עומד לצידי?״
״מייקל צולק״ אני עונה לו, זוכרת את הכתוב על התגית.
״יפה,״ הוא לא מסתיר את החיוך שלו ״מייקל ילווה אותנו בזמן הקרוב ויעזור בבדיקות. הוא מומחה מאוד גדול כאן.״
אני נזכרת לפתע בדיבורים של איית׳ן וכולם בארוחה ״איפה זה כאן?״
אשטון נראה מופתע מהשאלה אך לא נראה שלמייקל זה שינה משהו. ״כאן זה הקהילה הפתוחה״ הוא אומר בלי לפרט ״אנחנו יכולים להתחיל כבר?״
״כן!״ אשטון אומר בהקלה כלשהי.
״אוקיי, אנני מה שהולך לקרות עכשיו יהיה מאוד פשוט ולא כואב״ מייקל מתחיל להסביר ״את הולכת לצפות בסרט״
״זהו? זה הכל?״ אשטון שואל, מופתע.
״כן, זה-״ מייקל מפסיק כשהוא קולט שהרמקול עדיין דולק. הוא מחייך אליי ואז מכבה אותו. ברגעים הבאים הוא ואשטון מדברים ונראה שאשטון לא מרוצה. בסופו של דבר הם פותחים שוב את הרמקול ״אני יראה לך סרט ואני ואשטון פשוט נצפה בתגובות של המוח שלך״ הוא גומר את ההסבר וסוגר את הרמקול. לאט לאט האור בחדר נכבה והמסך בתחילה מתחיל להציג את התמונות. בהתחלה זאת צורה גלקסיה בחלל. אני מזהה את גלקסיית שביל החלל. לאט לאט המסך מתמקד, במערכת השמש, עובר לכדור הארץ, אמריקה, לוס-אנג׳לס, בית חולים, חדר יולדות ובסוף מתמקד בתינוקת היוצאת מרחם אמה אל האוויר העולם. אני מנסה להסיט את המבט ללא הצלחה. אני מרגישה את הנשימה שלי הופכת למהירה ואת הקושי שלי לנשום. אני מתמלאת זיעה קרה וכשאני מנסה לקום מהכיסא אני מגלה שהידיים והרגליים שלי קשורות. לאט לאט מצטרפות אל הזיעה דמעות ואז מצטרפת אל צרחות התינוקת צרחה נוראה בהרבה. רק כשהמסך נכבה, האור בחדר נדלק ואני מוצאת את עצמי מול פרצופיהם ההמומים של אשטון ומייקל אני מבינה שהצרחה הזאת הייתה שלי.