סיפור על מלאכים: פרק חמישי

"מה עכשיו?" את שואלת את הנערה,
לאחר שהתלבשתי והתארגנתי.
לבושי היה שמלה ארוכה ושופעת יחסית,
אך היא לא היית מהודרת.
טוב, יחסית לשאר השמלות באותו הארון.
צבע היה אפור, כמעט כסוף.
אפור היה הצבע שמשך הכי פחות תשומת לב שיכולתי לשחוב עליו.
נראיתי כאילו יצאתי מתוך ספר היסטוריה על ימי הביניים.
כול המקום הזה נראה כך.
אך זו היית רק אשליה.
אשליה שלא נוצרה בשבילי.
כלומר, לא רק בשבילי.
הייתי בטוחה שהאשליה נוצרה בשביל להסיח את דעת האנשים,או השדים,
ממה שקורה מחוץ לקירות המקום הזה.
"עכשיו?" היא שאלה, אך לא חיכתה לתשובה "עכשיו הולכים לפגוש את סליבן"
היא הוסיפה והחלה ללכת.
היא לא אמרה זאת במפורש, אך הנחתי כי סליבן הוא אותו שד שהביא אותי לכאן.
"מה שמך?" אני שואלת בזמן שאני הולכות.
"שמי הוא אליסון" היא אומרת באותו קול שקט.
"אך אני לא רוצה לדעת מה שמך" היא מזדרזת להגיד כאשר אני מתכוונת להגיד את שמי.
אני לא בטוחה מה זה אמור להביע,
אז אני פשוט מצרפת את זה לרשימה של כול שאר הדבר שאני לא מבינה,
ותאמינו לי, היא כול-כך ארוכה, שאין לי מושג יותר איפה היא מתחילה.
"הגענו" היא אומרת ונעצרת מול דלתות עץ כפולות.
אני נעמדת מולן, ומביטה אליה כמבקשת עזרה.
"אסור לי להיכנס לשם" היא אומרת בפשטות.
"על החיים ועל המוות" אני אומרת ובזמן שאני נכנסת אני יכולה לשמוע את צחוקה השקט.
"אה, יקירתי, אני שמח לראות כי התעוררת" אומר השד,
או שאליי לקרוא לו סליבן משאני יודעת את שמו?
"אני מניח כי יש לך הרבה שאלות?" הוא שואל.
"הרבה זאת לא המילה" אני עונה ומתרווחת על הכורסה מולו,
צבעה, כצבע השולט בחדר, הינו בורדו וזהב.
"אז אני מניח שעלינו להתחיל לספק תשובות"