סיפור על וואן דיי המושלמים-פרק 9

ופתאום…

פתאום שמעתי קול "אז החלטת לחזור הביתה סופסוף?" זה היה ניק.
"כן, אני ממש מצטערת שזה מאוחר! היה לנו ממש כיף " עניתי מתחננת שלא יכעס.
"לא מעניין אותי ! את יודעת מה היה יכול לקרות לך אם הייתם נשארים עוד?! " ניק אמר
"לא היה קורה כלום ניק! זאיין שמר עליי !! " הרמתי את קולי.
"אל תצעקי ! את תעירי את היילי ואלכס! וחוץ מזה אני אחיך הבכור את לא אמורה להרים עליי את הקול ! " ניק אמר בתוקפנות.
"טוב ניק! לילה טוב!" אמרתי ורצתי לחדר.
החלפתי מהר לפיג'מה ונשכבתי על הבטן כשידיי מכסות את עיניי הבוכות, אני לא מאמינה שזה מה שהוא עושה לי! עד שסופסוף אני אוהבת מישהו שאוהב אותי חזרה! נפגעתי כל כך הרבה פעמים אבל עכשיו באמת שאני מרגישה שזה אמיתי! למה הוא לא יכול להבין את זה!
"אני מצטער על קודם, אני אחיך הבכור, אני אחראי עלייך עכשיו כשאמא ואבא לא פה… אני בסך הכל דואג לך, אני לא רוצה שתיפגעי שוב" שמעתי את ניק מהצד השני של דלת חדרי.
"אני כבר בת 18 ! אני לא צריכה שיגידו לי מה לעשות" עניתי ושמעתי שהוא מתרחק מהדלת.
שקעתי שוב במחשבות, אני צריכה את ניק ואלכס וכמובן שאת היילי פה איתי ! נכון שעכשיו מה שאמרתי לניק היה מרושע, אני כן צריכה שהוא ידאג לי, ואולי מדי פעם יגיד לי מה לעשות או לא לעשות. אני כל כך מצטערת על מה שאמרתי. ניק, אני צריכה אותך ! רק בבקשה שהוא ואלכס ימשיכו לגור איתנו, רק עוד כמה שנים, אני צריכה אותם איתי! רק בבקשה שלא ירצו פרטיות.
נרדמתי.
התעוררתי בבוקר לצלילי השיר 'LWWY' שהיילי שמה בקולי קולות ברחבי הבית.השעה הייתה שבע בבוקר.
ירדתי למטה, ניק הכין ארוחת בוקר, אלכס סידרה את הסלון ,והיילי, היילי קפצה ורקדה וצעקה "איי לאב וואן דיי !! " .
ניק ראה שירדתי וניגש אליי "אני מצטער על אתמול! את יודעת כמה את חשובה לי! אני מפחד"
"ממה בדיוק אתה מפחד?" שאלתי
"שיום אחד פשוט תרצי לעזוב את הבית, אני לא חושב שאני אוכל לשאת בזה! את האדם החשוב לי ביותר ! " הוא ענה וחיבק אותי חזק.
הרגשתי את דמעותיו יורדות ושלי כבר בגרון, מבקשות רשות לצאת, נתתי להן.
ככה עמדנו שנינו בוכים ומחובקים, באמצע המטבח.
"היי ! אין זמן לאהבה עכשיו! אנחנו רעבות!" היילי צעקה ואלכס הנהנה בהסכמה.
"הנה, האוכל מוכן בואו לאכול" ניק אמר והתנתק מהחיבוק שלנו.
אכלנו.
ככה עבר לו שבוע,כשהיילי לא יודעת מי זה החבר שלי.
ועוד שבוע.

~כעבור שבועיים~
ניק ואלכס יצאו לעבודה, ואני לקחתי את היילי לבית ספר.
הורדתי אותה בשער, נשקתי לה במצח ואיחלתי לה יום טוב ונסעתי הביתה.
פתאום היה לי טלפון.
"הלו?"

-נקודת המבט של זאיין-
אחרי שבועיים שאני וטיילור יוצאים.
"אזז אולי תזמין אותה מחר? " הארי הציע.
"אין בעיה, אני אדבר איתה מחר, אני אזמין אותה לאכול איתנו צהריים" אמרתי "אבל בתנאי אחד!" המשכתי.
"מה?" הארי שאל
"אתה מבשל!" אמרתי.
"טוב טוב אבל שתבוא" הוא ענה לי ויצא מהחדר
"לילה טוב" אמרתי לו, הוא לא שמע אותי.
נשכבתי המיטה, חשבתי על טיילור ונרדמתי.
בבוקר התעוררתי מצעקות שהיו במטבח.
"למה אתה חייב להרוס את הכל?!" הארי צעק
"למה להרוס?! אני רק מוסיף טעם!" לואי צעק חזרה
"מה קורה פה?????!!?" צעקתי כדי להשתיק אותם.
"אני מבשל ארוחת צהריים לנו ולטיילור ולואי כל הזמן מנסה לדחוף גזר לכל תבשיל שאני עושה!" הארי התלונן.
"טוב טוב, לואי עוד מעט נעשה לך סלט גזר עכשיו תעזוב את הארי!" פקדתי על לואי שהיה לו מבט מבוהל "משוחרר" הוספתי וכולנו צחקנו.
עליתי לחדר והתקשרתי לטיילור.
"הלו?"