סיפור על וואן דיי המושלמים-פרקים 53+54

נקודת מבט של נועה-
הערב הגיע די מהר.
אני וטיי הכנו את ררוחת הערב, הבנים ראו טלוויזיה בסלון ואס והארי עדיין למעלה, מעניין מה הם עושים.. (;
"שלום!! אני בבית" נייל נכנס עם חיוך מאוזן לאוזן קורן מהרגיל.
"מזה החיוך הזה?" לואי שאל.
"שחף! " נייל נאנח והתיישב על הספה.
"הבנתי, אני שמח שהיא גורמת לך להיות מאושר" לואי אמר בחיוך ואז חזר לטלוויזיה.
"כן.. מה שלואי אמר" זאין אמר שקוע בטלוויזיה, כנראה שהם צפו במשחק כדורגל אחרת זאין לא היה שקוע ככה…
"טוב אני עולה להתקלח" נייל אמר ורץ למעלה.
"מתי את מתכוונת לספר ללואי?" טיי לחשה לי.
"לא יודעת" עניתי.
"את תהיי חייבת לעשות את זה מתישהו!" טיי הגבירה מעט את קולה.
"לעשות מה?" זאין התערב בשיחה שלנו בזמן שחיבק את טיי וליטף את בטנה.
"מה קרה? המשחק נגמר?" ניסיתי להעביר נושא.
"יש מחצית עכשיו, אבל מה את צריכה לעשות?" פניו נהיו טיפה יותר רציניות.
"לסדר את החדר, הוא ממש מבולגן" טיי הצילה אותי.
"אה, טוב אני חוזר למשחק" זאין נשק לטיי בלחי וחזר לסלון.
"זה היה קרוב!!" נאנחתי.
"איזה מזל שאני פה! " טיי אמרה בציניות וחייכה "בכל מקרה, מחר אני מעירה אותך בשמונה, הבדיקות בעשר" טיי הוסיפה.
"בסדר" חייכתי והמשכנו להכין את הארוחה.
סיימנו לבשל וערכתי את השולחן.
בדיוק אס והארי ירדו.
"הזוג המלכותי נזכר להגיע באמת" צחקקתי.
"סליחה שאני חולה" אס אמרה בציניות והתיישבה על הכיסא.
"סליחה אס" חיבקתי אותה "איך את מרגישה?" שאלתי.
"יותר טוב" היא חייכה להארי.
"בואאו לאכול!!" טיי קראה לכולם והגישה את האוכל לשולחן.
כולם רצו, במיוחד נייל.
כשכולם ישבו יכולתי לשים לב לחסרונו של ליאם.
"איפה ליאם?" שאלתי.
"אממ הוא קודם סימס לי שהוא לא ישן הלילה בבית" נייל קרץ לנו ושם לו אוכל בצלחת.
סיימנו לאכול ושטפנו כלים.
כשסיימנו כל זוג עלה לחדר שלו.

-נקודת מבט של אס-
אני והארי נרדמנו מחובקים.
אחרי פרק זמן לא ידוע התעוררתי עדיין בזרועותיו של הארי רק שהפעם הוא היה ער.
"בוקר טוב נסיכה שלי" הארי אמר והתקרב כדי לתת לי נשיקה.
עצרתי אותו.
"למה?" הוא שאל.
"אני לא רוצה שתידבק עם זה וירוס" עניתי.
"אני אהיה חולה בשבילך כמה שצריך" הארי אמר ונישק אותי.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו ושיחקתי בשיערו הפרוע.
"גם אני אוהב אותך" הוא אמר ונישק אותי שוב.
"אולי כדאי שנרד למטה, ישנו מלא זמן" אמרתי.
"בואי" הוא קם מהמיטה והושיט לי את ידיו.
תפסתי בידיו וקמתי מהמיטה.
ירדנו למטה.

-נקודת מבט של טיילור-
אחרי האוכל ושטיפת הכלים אני וזאין עלינו למעלה.
שמתי פיג'מה ונכנסתי למיטה.
זאין נשכב לידי והסיט את חולצתי כך שהבטן שלי חשופה והצמיד את אוזנו אליה.
"מה אתה עושה?" שאלתי מצחקקת מהמראה המצחיק הזה.
"אני בודק אם התינוק או התינוקת אומרים לנו משהו"זאין אמר "ועכשיו ששש" הוא השתיק אותי.
"אוקיי" לחשתי והבטתי בו.
"היי תינוק, או תינוקת, מדבר זאין אבא שלכם" זאין התחיל לדבר לבטן שלי "אתם כרגע נמצאים בבטן של אמא שלכם טיילור היפה, איך שם בפנים?" הוא חיכה לתשובה.
"אתה יודע שהם לא יכולים לענות לך, נכון?" שאלתי אותו .
"נו!! אבל אני רוצה לראות אותו או אותה כבר!! אולי תלדי עכשיו?" זאין שאל בקול ילדותי.
צחקתי.
"אני אוהב שאת צוחקת" הוא נישק אותי.
"ואני אוהבת שאתה מצחיק אותי" אמרתי ונישקתי אותו.
"ואני אוהב אותך" הוא נישק אותי שוב.
"גמאני אוהבת אותך" אמרתי "ועכשיו צריך ללכת לישון כי מחר אני עושה לך השכמה" אמרתי.
"טוב טוב, לילה טוב" זאין אמר ונשכב ליידי עוטף אותי בזרועותיו (יעני 'כפיות').
כיביתי את האור ואחרי דקה נרדמתי.
התעוררתי בשמונה בבוקר למשמע השעון המעורר הטיפשי הזה! אוףף באלי לישון !
נכנסתי למקלחת, עשיתי מקלחת של 15 דקות, יצאתי, צחצחתי שיניים והתארגנתי.
אחרי שסיימתי להתארגן השעה הייתה שמונה וחצי, ניגשתי להעיר את זאין.
"זאין, בוקר טוב!! הגיע הזמן להתעורר" אמרתי לו וניערתי אותו במטרה שהפעולה הזאת תעיר אותו.
הוא לא התעורר. כמה מפתיע.
ניגשתי לחדר של לואי ונועה.
"נועה, תתעוררי" לחשתי וניערתי אותה קצת.
"אני ערה" היא קמה במידיות. צחקקתי קצת.
"יאללה תתארגני ותבואי לעזור לי להעיר את זאין" אמרתי ויצאתי מהחדר.
ירדתי למטה והכנתי לי קפה. כולם עדיין ישנים.
אחרי חצי שעה בערך שצפיתי בטלוויזיה נועה ירדה.
"את באה להעיר את זאין?" חייכתי חיוך ערמומי.
"ברוור" היא אמרה כאילו קוראת את מחשבותיי ויודעת מהי התכנית שלי.
"בספירה שלי" לחשתי לנועה בזמן שתפסנו בקצוות השמיכה שזאין היה מגולגל בה.
"1..2…3.. ו.." לחשתי ומשכנו את השמיכה.
זאין נפל על הרצפה ומיד התעורר מהבהלה.
"מה אתן עושות ???" הוא צעק עלינו ושתינו כמעט נופלות על הרצפה מרב צחוק.
"מעירות אותך" הצלחתי להגניב מבעד לצחוק.
"אם את רוצה להתחתן עם מישהו עוד שבוע ושהיה לך אבא לילדים כדאי מעוד תפסיקי להעיר אותי ככה" הוא קם מהרצפה עצבני.
"סליחה זאין, אני אוהבת אותך" חיבקתי אותו.
"טוב סלחתי, עכשיו תתנו לי להתארגן" הוא אמר ונישק אותי.
"בסדר, בואי נצא" נועה לקחה את ידי וירדנו למטה.
אחרי חצי שעה הוא ירד.
"יאללה, נזוז?" הוא שאל בזמן שלקח את מפתחות המכונית.
"כן" אני ונועה ענינו ויצאנו מהבית.
נכנסנו למכונית. אחרי נסיעה שקטה ולא ארוכה הגענו.
ישבנו בחדר המתנה עד שהרופא יקרא לנו.
"טיילור וזאין מאליק" הרופא קרא לנו אחרי 15 דקות של המתנה.
"אפשר גם להיכנס?" נועה שאלה את הרופא.
"בטח, זאת החלטה של זאין וטיי" הרופא השיב לה בחיוך.
"נו מה את שואלת בכלל? כנסי" אמרתי לה בחיוך והיא נכנסה.
הרופא הרים לי מעט את החולצה ומרח לי מין חומר קר כזה שמזכיר ג'ל לשיער.
הוא העביר לי מין מכשיר כזה על הסטן ואז הראה לנו במסך את התינוק.
"איזה מתווק! או מתוקה! או משזה לא יהיה! זה הילד או ילדה שלנו, את מבינה את זה טיי?" זאין אמר לי בהתרגשות.
הבטתי על נועה שהתרגשה גם היא.
"את רואה? אני בטוחה שגם לואי יגיב ככה" לחשתי לה בזמן שזאין בהה במסך .
"ששש" היא השתיקה אותי כדי שזאין לא יישמע.
חזרתי להביט במסך.
"אפשר לדעת אם זה בן או בת? " זאין שאל את הרופא.
"כן " הרופא ענה.
"ובכן.." אמרתי מחכה לתשובתו של הרופא.
"מזל טוב ישלכם…"

-נקודת מבט של נועה-
זאין ממש התלהב מהתוצאות של הבדיקה.
הוא ממש מצפה ללידה ולהיות אבא, אני בטוחה שהוא מושלם כאבא!
חזרנו הביתה וכל הדרך זאין דיבר על זה שהוא ממש מתרגש ושהוא רוצה שטיי תלד כבר.
אני מקווה שגם לואי יגיב ככה.
הגענו הביתה.
נכנסנו וישר לואי קפץ "איפה היית? " הוא שאל אותי.
"הלכתי עם טיי וזאין לבדיקה" השבתי.
"אהה, דאגתי לך" הוא חיבק אותי חזק, חיבקתי אותו חזרה.
"אני צריכה לספר לך משהו" לחשתי לו בזמן החיבוק.
"בטח, בואי לחדר" הוא אמר ועלינו לחדר.
"לואי, תקשיב.." התחלתי להגיד.
"אני מקשיב" הוא השיב.
"בבקשה אל תכעס עליי אחרי מה שאני אגיד לך, ובבקשה תבטיח לי שלא תעזוב אותי" אמרתי ודמעות התחילו לזרום מפניי.
"מבטיח, עכשיו תספרי לי, מה קרה?" הוא תפס בידיי.
"אני.. אני בהריון" אמרתי והשפלתי את מבטי.

-נקודת מבט של אס-
הבוקר הגיע.
התעוררתי בזכות הרגשת בחילה איומה.
"הארי, הארי תתעורר" ניסיתי להעיר את הארי.
"מה קרה?" הוא התעורר מבוהל.
"ישלי בחילה איומה, בבקשה תכין לי תה" התאמצתי להגיד מבין כל הכאב.
"לא! עכשיו אנחנו הולכים לרופא, תתלבשי" האיר צייוה עליי ומהר לבש חולצה ומכנס שהיו מונחים על השידה.
"לא הארי, באמת שזה כלום" אמרתי מנסה להרגיע אותו, ללא הצלחה. הכאב תקף אותי שוב.
"תתלבשי! עכשיו" הוא זרק לי חולצה ומכנס שגם הם היו מונחים על השידה הגדולה שלצד המיטה.
התלבשתי מהר ושמתי כפכפים.
ירדנו למטה, הארי לקח את מפתחות המכונית ונסענו לבית החולים.