הסיפור על וואן דיירקשן- פרק 3

'איך לא שמתי לב לגומות האלה?' שאלתי את עצמי כשהוא חייך אליי.
'טוב ליהי, תתאפסי על עצמך' חשבתי, וכיסיתי את עיניי עם כיסוי העיניים.
"לילה טוב" הוא אמר לי באנגלית, עם המבטא שלו, ניסיתי להסתיר את החיוך שלי.
"גם לך" אמרתי באיפוק.
אחרי כמה זמן שישנתי, התעוררתי, והרגשתי שידיים מחבקות אותי, הרמתי את כיסוי העיניים.
"היי" הוא אמר לי וחייך. 'שיט. נרדמתי עליו. איזה בושות!' חשבתי לעצמי וקמתי ממנו.
"אני ממש ממש מצטערת, אני לא שולטת בעצמי כשאני ישנה" חייכתי.
"אף אחד לא שולט בעצמו כשהוא ישן, זה בסדר" הוא חייך חיוך ממיס.
"אני באמת מצט.." אמרתי
"זה בסדר" הוא קטע אותי.
"אז מאיפה את והחברות שלך?" הוא שאל אותי
"מתל אביב" עניתי "ואתם?" שאלתי אותו
"הרצליה. קרובים אליכן" הוא חייך. הסמקתי, לא יודעת למה.
"וואי אני עייפה" אמרתי וניסיתי לחזור לישון.
"תחזרי לישון" הוא אמר לי ברוך. ושוב, הסמקתי.
"לילה טוב" חייכתי אליו ונרדמתי.

"האוכל הגיע" שמעתי לחישות בתוך החלום שלי. אה לא, זה לא חלום, זה בריטי שלוחש לי באוזן כשאני במטוס לארצות הברית. אולי זה כן חלום?
"..מה?.." פתחתי את העיניים, וכשראיתי את האוכל הן נפתחו עוד יותר.
"את ילדה מאוד רעבה אה?" הוא חייך
"כן, ולא עניינך" חייכתי כמוהו, רק בציניות. אני כל כך מתעצבנת כשאנשים מנסים לחקור אותי על ההתנהגות שלי. שונאת את זה.
"מה קרה לבחורה החמודה שהתעוררה עליי מקודם?" הוא אמר ברוך, וחייך חיוך מתוק.
"הלכה לישון" עניתי ומרחתי לי חמאה על הלחמנייה.
"היי" גילי באה לקראתנו.
"היי" עניתי לה בחיוך.
"ראיתי שנרדמת לכמה זמן" היא אמרה לי "על הבחור המסכן" היא חייכה אליו וצחקה. אוי נו, היא באה להתחיל איתו עכשיו, באמצע הטיסה.
"איך קוראים לך?" היא שאלה אותו.
"תום" הוא חייך אליה, וכשהיא שמה לב למבטא היא חייכה חיוך ענקי.
"אני גילי" היא אמרה "טוב אז, נתראה?" היא שאלה אותו.
"אם את רוצה, ואם החברה שלך לא תהרוג אותי, אז כמובן" הוא חייך אליה. אני רק ישבתי ביניהם וטחנתי לחמנייה עם חמאה. כמה חופרים בני אדם יכולים להיות?
"אני אדאג שתישאר בחיים" היא חייכה אליו "נדבר" היא אמרה לי ולו, חייכה, והלכה.
"חמודה החברה שלך" הוא לחש לי
"אני יודעת" לחשתי לו
"אפשר את המספר?" הוא שאל אותי. התעצבנתי.
"אתה לא אמור לבקש אותו ממנה?" שאלתי
"אני רוצה להתקשר אליה בהפתעה, אפשר?" הוא שאל שוב.
"כן ברור.." עניתי והראיתי לו את המספר.
"תודה" הוא חייך.
"אחי" הגיע הבחור עם העיניים הירוקות לקראתנו.
"מה?" תום שאל אותו.
"אה זאת הבחורה השקטה מהדיוטי פרי" הוא חייך "שלום לך"
"שלום גם לך" עניתי לו, מנסה לא להסתכל לא בעיניים.
"תום, יש מצב אנחנו מתחלפים במקומות לאיזה עשר דקות?" הוא שאל אותו. הסמקתי, אבל ניסיתי להסתיר את זה.
"למה?" הוא שאל. וואו, הוא ממש דפוק נכון?
הבחור חייך והסתכל עליי "כי אני רוצה לשבת במקום שלך עשר דקות"
"אהה" הוא כנראה קלט. "חמש דקות והמקום שלי" הוא אמר וקם.
"אז.. את באה לפה הרבה?" וואו, אלה הולכות להיות החמש הדקות הארוכות ביותר בחיים שלי.