סיפור על במבי אחד – פרק 4 : מפגשים מזדמנים

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

שוטטתי בין מסדרונות הקומה הצפופים, מנווטת בין מקררי ענק, מכלי חנקן נוזלי וארונות אפורים נעולים, מחפשת את שני המקררים השייכים למעבדת המחקר של פרופ' שמר. הייתי צריכה להתלבש קצת יותר טוב לטובת המשימה, גערתי בעצמי. אמנם, הפשיניסטית שבתוכי הייתה נעלבת מזריקת בגדי מעצבים לטובת ג'ינס, בלנסטון, טי שירט ואימונית, אבל לפחות הייתי מצליחה לשמר את חום הגוף שלי וחיוניות. המסדרונות היו קרירים כדי לשמור על תקינותם של מקררי הענק ובעת פתיחת המקררים, שבחלקם הטמפ' צנחה לשמונים מתחת האפס, חטפתי מכת קור בלתי הפיכה כמעט. לפחות היו לי כפפות מתאימות, כך שידיי לא קפאו לגמרי. מצאתי את הקופסאות הרלוונטיות בתוך המגירות מכוסות הקרח, בחנתי את תכולתן כדי לבחון אילו חומרים מצויים במעבדה ואילו חסרים. אזמין כל מה שחסר כשאחזור למעבדה, לאחר אישור של פרופ' שמר ובשעה טובה ניתן יהיה להתחיל לעבוד על הפרויקט שלי.
מעבדתו של פרופ' שמר עסקה במחקר של מחלות אוטו אימוניות – כלומר מחלות שבהן מערכת החיסון תוקפת את תאי הגוף. המחלה שבה התמקד מחקרי הייתה זאבת או בשמה הלועזי לופוס. זוהי מחלה שבה מערכת החיסון תוקפת את הגוף וגורמת לתגובה דלקתית. המחלה יכולה להתבטא בשתי צורות קלה יותר וקשה. בצורה הקשה יותר שלה הפגיעה תהיה באיברי גוף שונים החל מהעור, כלי דם ולב, מפרקים, מערכת העצבים וכו'. זוהי מחלה כרונית שיכולה להופיע בכל גיל אך מופיעה בשכיחות גבוהה בעיקר אצל נשים צעירות. שם המחלה ניתן לה בגלל הופעתה של פריחה מאוד ייחודית בצורת פרפר המופיעה על האף והלחיים והזכירה בתקופות קדומות נשיכה של זאב.
כך או כך, זוהי מחלה קשה שמופיעה אצל 0.1% מכלל האוכלוסייה ופוגעת באורח החיים של החולה אם אינו מקפיד על אורח חיים מסוים, מעקב וטיפול תרופתי. לקחת חלק במחקר שיכול להוביל למציאת טיפול או תרופה היה בגדר הגשמת חלום ובעיקר מתן תוקף ומשמעות לשנים ארוכות של השקעה בתארים במדעים מדויקים ומדעי החיים.
"בוקר טוב, את מנהלת המעבדה החדשה של פרופ' שמר" פנתה אליי מישהי בסביבות גיל חמישים, שיער קצר ומסודר, מעט מאפיר בשורשים, גובה ממוצע ומטה ומלאה מעט. היא הושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידי וחייכה אליי מאוזן אל אוזן. היא בסך הכול נראה מאוד נחמדה.
"נעים מאוד, נוגה" הושטתי יד חזרה וחייכתי "ואת…"
"אני רותי, אחראית על שטיפת הכלים, אוטוקלאבים, ושינוע הפסולת הביולוגית" היא הפנתה את מבטה אל החדר המרכזי במחלקה שהיה ממלכתה, ובו כל תהליכי העיקור מתבצעים.
"כל מה שאת צריכה בתחום הסטריליזציה עובר דרכי" היא הייתה נחמדה, אנרגטית והחלטית.
"אבל בכל הרצינות כרגע נוגה, נראה לי שהדבר הכי טוב שכדאי לך לעשות הוא לצאת ולהפשיר את עצמך, כי השפתיים שלך ממש כחולות והאף אדום" היא נראתה מעט מודאגת.
"רותי את ממש צודקת" אמרתי תוך כדי ששיניי נוקשות. במשך הדקות האחרונות הצלחתי להתעלם מדקירות הקור הלא נעימות, אולם כעת משהפנו את תשומת ליבי, היה קשה יותר להתעלם מהתחושות הלא נעימות שהקור הותיר אחריו.
שבתי על עקבותיי למעבדה שעדיין הייתה ריקה מסטודנטים ועובדים. השעה הייתה כבר 09:30 בבוקר. מה קורה לכולם כאן? הם ממש עצלנים או ש…, חשבתי לעצמי אבל ניערתי את ראשי מיד, כאילו כדי לנער החוצה מחשבות סוררות. הרי אני לא מכירה את האנשים ואין לי מושג מה הסיבה שכרגע הם אינם נמצאים במעבדה, מעמידים איזה ניסוי או מנתחים תוצאות של ניסוי קודם. הסרתי את הכפפות, פשטתי את חלוק המעבדה והנחתי על מסעד הכיסא.
אלך לקפיטריה הקרובה לקנות קפה הפוך ואשב לי מחוץ לבניין המחלקה כדי שאוכל להפשיר.
חמש דקות אחר כך כבר ישבתי לי בשמש הנעימה והמחממת, מתחרדנת לי בנעימות ולוגמת מהקפוצ'ינו שלי.
אנשים שונים חלפו על פניי, חלקם היו מבוגרים מכונסים בעצמם. בטח הם החוקרים הראשיים – הפרופסורים, וחלקם צעירים ומכונסים בעצמם – הסטודנטים לתארים מתקדמים.
רובם לא יצרו איתי קשר עין והמשיכו בדרכם לשגרת היום שלהם במעבדה.
החלטתי להעניק לעצמי עוד שתי דקות להרגיש כמו פאנל סולרי ובדיוק אז קלטתי אותו מרחוק, היו לו כתפיים רחובות ומראה מושך במיוחד עם משקפי הטייסים בגוון חום. נראה היה לי באותו זמן כאילו הוא לא ממש מכאן: שיער בהיר, לבושו מוקפד קצת יותר, הליכה זקופה ומאוד בטוחה. הנחתי שגם הוא יזדרז לעבור אותי ולהגיע למעבדה שבה, ככל הנראה ביצע את המחקר לתואר שני או שלישי, כך ניחשתי לפי מראהו הצעיר.
אך למרבה הפלא, הוא האט שלושה ארבעה מטרים לפניי, חייך אליי ואז הוסיף " בוקר טוב, את המנהלת החדשה של פרופ' שמר נכון?"
הנהנתי בהתלהבות מיותרת לגמרי. התואר שהצמיד לי הבחור הנאה, הזקין אותי באיזה עשרים שנים אף על פי שההבדל בינינו היה לא יותר ממס' שנים מועט , והדבר גרם לי למורת רוח. ניסיתי להזדקף בחינניות כדי שיבחין בגזרתי הנאה, אך באותו רגע המכסה שהוצמד מעל כוס הקפוצ'ינו החליט לנתק מגע מבסיס האם, כלומר מהכוס החד פעמית, לעוף קדימה ולהשפריץ על הדרך מעט קפה על מכנסיי הבהירים.
הקפה היה חם ומגע המכנס החם בעורי היה לא נעים כלל, אך ניסיתי להתעלם באלגנטיות מהתקלה המביכה ולהמשיך בשיחה כאילו כלום לא קרה, אלא שהבחור המשיך בדרכו ורק זרק לי בחינניות רבה על הדרך "נתראה במחלקה…"
"נוגה" השלמתי אותו.
"נתראה במחלקה נוגה" אמר כשכבר גבו פונה אליי.
המשכתי לעקוב אחריו גם כשכבר היה עמוק בתוך בניין המחלקה, ומבטי המשיך לחקור את הכיוון שאליו נעלם עוד דקה ארוכה.
קמתי ממקומי החלקתי את בגדיי וחשבתי לעצמי שבהחלט יש סיכוי טוב שנתראה.
טיפסתי את שתי המדרגות בכניסה לבניין המחלקה, פתחתי את הדלת הכבדה מזכוכית וכל זאת תוך כדי חיוך מאוזן לאוזן והתרגשות קלה.