סיפור על במבי אחד – פרק 21: מגדל השן

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

עברו למעלה מששה חודשים מאז הסתיים הרומן שלי עם פרופ' שמר והבמבי שלו.
בלי יותר מדי דרמות ועניינים קפצתי אל המים החדשים. שקעתי כל כולי בפרויקטים שהוצעו לי על ידי הבוסית החדשה שלי ומצאתי בהם עניין וגם נחמה רבה. הם הצליחו להשכיח ממני בעיקר את כאבי הלב. נאלצתי לסתום איזו עלייה או חדר כדי להשכיח ממני את יפתח שבינתיים הספיק למסד את הקשר עם ד"ר פרידמן ולעלות על דרך המלך משלו. הקשר שלנו נותק לחלוטין, חשבתי שזו תהיה הדרך הטובה ביותר עבור כולם. ייסורי מצפוני אילצו אותי להתוודות בפני רן על הנשיקה, שהגיב תחילה בשתיקה רועמת אך החליף אותה די מהר בחיבוק ובהבנה שהשנה האחרונה הייתה סוערת מאוד עבורי עם כל מה שקרה במעבדה של פרופ' שמר.
אז זהו ההרפתקה של במבי הסתיימה ובמקומה אולי סוף סוף סיכוי להתפתחות אמיתית ובעיקר להתפכחות מהרעיון של מעשים גרנדיוזים ומהפכנים. את העולם משנים בצעדים קטנים ועבודה סיזיפית כך היה לפני מאות שנים וכך יהיה גם במקרה שלי. אאוריקה קורית אחת ל, וכנראה לא תקרה כבר במקרה שלי. אולי, בעצם אין לדעת.
יום אחד, בשעת הלחץ הגדולה ביותר של הערב בין ארוחה למקלחות הילדים, הנייד שלי צלצל ועל הצג הופיע 'פרופ' שמר – אקס בוס'.
עניתי בהיסוס "הלו."
מה הוא רוצה ממני החטיאר הזה עכשיו? חלפו במוחי מחשבות שונות ומלחיצות מאוד.
"נוגה, זאת את?"
"פרופ' שמר? כן זאת אני"
"לא זיהיתי אותך, כנראה עבר הרבה מאוד זמן מאז שדיברנו."
"כנראה, מה שלומך יצחק?"
שלומי מצוין. בטח שמעת שפרסמנו לפני חמישה ימים מאמר על BAM-B1, עיתון מעולה, תגובות מצוינות."
"יופי יצחק. מקווה שפרסמתם רק דברים שמתכתבים עם המציאות."
"ברור נוגה, נראה לך שנכתוב משהו שהוא לא נכון, או שלא בדקנו אותו לפני ולפנים?" הוא עשה קולות של נעלב.
האמת שכן, אבל את זה לא אמרתי בקול.
"אז איך חגגתם את הפרסום?" הסתקרנתי.
"עוד לא חגגנו וזו הסיבה שאני מתקשר אלייך" הוא עשה אתנחתא קלה והמשיך "אני רוצה להזמין אותך למסיבת ההשקה של המאמר בביתי הצנוע."
"לכבוד הוא לי פרופ' שמר. כל חברי המעבדה יהיו נוכחים?"
"בהחלט וגם בני ובנות הזוג כך שאת מוזמנת להזמין את בעלך."
"בן זוגי, לא יהיה בארץ במועד הזה אבל אני אגיע אל דאגה, נמצא סידור לילדים."
"מצוין נוגה, את לא מתארת לעצמך כמה אני נרגש מכך שנתראה שוב."
ממש, אתה בסך הכול מוודא שלא אהרוס משהו בחגיגות הבמבי המופרכות שלך, חשבתי לעצמי.
"הלו נוגה את עדיין על הקו"
"כן כן פשוט קצת לחוץ כאן בבית."
בדקה הבאה פרופ' שמר מסר לי את פרטי ההגעה לביתו, ומכיוון שנשמעתי עסוקה מאוד סיימנו את השיחה בידידות.
"נילי ואני מצפים לבואך" פרופ' שמר סיכם.
אין לך מושג כמה אני מצפה למפגש הזה.
לא עברו ימים רבים ומצאתי את עצמי על מפתן דלתם של הפרופ' ואשתו מצלצלת בפעמון.
הבית היה באחד המגדלים המפוארים של העיר תל אביב, שומר בכניסה לחניון, שומר בכניסה ללובי, מעליות מפוארות, שנדלירים מכל עבר וריח שמסגיר יוקרה ופאר.
המעלית לקחה אותי גבוה לפסגת מגדל השן.
מיקום ביתו של פרופ' שמר וכל מה שהתרחש מסביב די הפתיע אותי. חשבתי שפרופ' שמר הוא יותר טיפוס של ישוב קטן וקהילתי בית צמוד קרקע וגינת תבלינים, אבל כנראה שקראתי אותו לא נכון, כמו עוד אנשים אחרים שפגשתי בדרך בחודשים האחרונים.
"ברוכה הבאה נוגה" פתחה את דלת העץ הכבדה נילי "אנחנו כל כך שמחים לראות אותך."
אם הייתי יודעת שאזכה לכזאת קבלת פנים מי יודע אולי הייתי קופצת קודם לכן.
כולם כבר נכחו במסיבת ההשקה החגיגית, כפי שהגדיר אותה פרופ' שמר.
כולם חגיגיים מאוד ונחמדים מאוד.
בני הזוג המארחים, ציוו עלינו למלא את כוסותינו בשמפניה ורודה ומבעבעת והרימו כוסית לחיי הצלחות רבות נוספות וכולנו חזרנו בקול גבוה אחריהם "לחיים."
המינגלינג היה בעיצומו. עשיתי וי על סמול טוק עם כל אחד ממשתתפי המסיבה: אנה, מנאל, סם, פרופ' בן סימון וזוגתו, ד"ר ברון וזוגתו.
מודה עם אנה או סם היה לי פחות עניין לקיים שיחת סמול טוק מה בדיוק אשאל את אנה: איזה אוכל לכלבים היא מעדיפה. ובכל זאת התעליתי על עצמי כדי שהכול יעבור חלק ובלי תקלות.
ארוחת הערב הוגשה בצורה של מזנון פתוח וכל אחד יכול היה לבחור מן המטעמים הרבים של הקייטרינג ההודי שבחרו בני הזוג. בחירה כלבבי.
רגע לפני שהוגש הקינוח והמשקאות החמים פרופ' שמר נעמד לצידי בדיוק במרכז חדר האורחים.
"אז מה את אומרת על הבמבי הקטן שלנו, הוא הפתיע אחרי הכול?" חיוך הניצחון של פרופ' שמר לא היה יכול להיות ברור יותר.
"אכן ממזר בעל תשע נשמות" אמרתי בקול וגיחכתי.
"הסוקרים של המאמר כתבו ואני מצטט: שעשינו עבודה יסודית ומעמיקה שבחנה את השפעותיו של במבי על סוגי תאים שונים בצורה מהימנה. יש פה פתח לטיפול חדשני אמיתי. ממש בשורה לחולי הזאבת."
"יפה, אין ספק שמי שלא יודע מה קרה מאחורי הקלעים יחשוב ויכתוב בדיוק את הדברים האלה. מצד שני האם הם מודעים לכך שחלק מן התוצאות שהצגת הן מתוך ניסויים שבהם הבמבי איך נאמר לא היה נוכח?"
הצלחתי להוציא את פרופ' שמר משיווי המשקל שלו ונילי קלטה את מצוקת בעלה גם כן ונעמדה לצידו כדי לכוון את השיחה למקום אחר.
"נוגה תגידי את עדיין בקשר עם יפתח, איזה קסם של בחור וגם נראה לא רע, נכון?"
"למען האמת אנחנו לא בקשר" חשתי צביטה בלב בעודי אומרת את הדברים.
"הוא התחתן, ידעת? הוא הביא כיבוד באחד הימים בסוף האימון כדי לציין את המאורע"
"שיהיה בשעה טובה" רציתי שהאדמה תיפער את פיה, תבלע אותי, תעכל ותעשה גרעפס קטן, אבל הייתה לי משימה והייתי קרובה מתמיד לממש אותה.
"האמת שהייתי בקשר עם עמית ברעם. זוכר אותו מהמעבדה של פרופ' שרגאי ז"ל?"
פרופ' שמר הביט בי כאילו ראה אותי פעם ראשונה הערב גם נילי שהייתה עסוקה שנייה לפני בסקירת האורחים שלה בחדר הארחה סובבה את ראשה בבת אחת.
"למה לך להיות בקשר דווקא אתו?" שמר שאל.
"דאגתי לו מאוד. בכל זאת הוא עבר חוויה נוראית בדיוק ביום שביקרתי אותו, הרגשתי מן אשמה גם אם לא היה לי קשר לאירוע."
"אז מה שלום הבחור המסכן?" נילי התעניינה.
"זה מעניין, מה שהולך אתו. מסתבר שהוא עבד על המאמר הידוע לשמצה שפרופ' שרגאי והוא לא הצליחו לפרסם ולפי מה שאמר לי בשיחתנו האחרונה הוא הולך לפרסם אותו בעוד ארבעה ימים בדיוק."
"את בטוחה?" פרופ' שמר נראה לי לחוץ מאוד "ראש המחלקה לא אמר לי כלום."
"הוא צריך לעדכן אותך?" צחקקתי, אבל כבר ידעתי שבפעם הקודמת שעמית ניסה לפרסם את המאמר, ראש המחלקה שהיה חברו משכבר הימים של שמר עדכן אותו, כפי שהבטיח שיעשה.
"עמית החליט לשמור את כל העניין בסוד ורק היום הודיע לו שזה מה שהוא מתכנן. ראש המחלקה מסר את ברכתו לפי מה שאני מבינה."
"למה שישמור כזה דבר בסוד, מה הוא מסתיר? בטח לא הכול כשר במאמר הזה."
"זאת כבר המחלקה שלך שמר" הכיתי מתחת לחגורה אבל חייכתי כדי להפחית את עוצמת המכה "עמית בחור מוכשר מאוד וחדור מוטיבציה שלא הייתה לו לפני כל סיפור התאונה."
נראה לי שהיו עוד כמה אנשים בחדר שקלטו את תוכן השיחה בינינו אך לי לא ממש היה אכפת, נהפוך הוא שיקשיבו.
שמר נראה אבוד כעת. נראה שהצלחתי במשימה יותר ממה שרציתי, אבל הצדק חייב להיעשות.
נילי מיד חשה במצוקתו הגדולה, ביקשה את סליחתי והלכה להביא לו כוס מים ולהושיב אותו על אחד הכיסאות שהיו פזורים בחדר.
בינתיים חמקתי לשירותים, נעלתי אחריי את הדלת, הבטתי במראה הגדולה והמוארת שהייתה תלויה מעל כיור הפורצלן השחור ורק סיננתי לעצמי "יום הדין קרוב."