סיפור על במבי אחד – פרק 19: שביל לשום מקום

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

ניתן לומר, באופן די ודאי, שהחקירה המשטרתית והקריירה שלי התקדמו ביחד לשום מקום.
בדקות הפנויות המועטות שהיו לי, ביני לבין עצמי, תהיתי ממה אני מתוסכלת יותר: מתקיעות חקירת הרצח של פרופ' שרגאי וניסיון ההתנקשות בחייו של עמית המסכן, או מהתהום העמוקה שבה נמצאה ההתפתחות המקצועית שלי.
אחרי עבודה מאומצת סיימנו, מנאל ואני, סדרה של חמישה ניסויים ארוכים, שהוכיחו מעל כל צל של ספק, ש-BAM-B1 גם אם מצוי בתרבית תאים בכמויות הומיאופטיות (שזה אומר ריכוזים נמוכים מאוד מאוד, הרבה יותר נמוכים ממה שהוצהר על ידי המעבדה השותפה שלנו למחקר בצרפת) הוא גורם ממאיר, התורם לשגשוגם של תאים מסוגים שונים ובעיקר תאים מדופן הקיבה והתריסריון.
וכשאני אומרת עבודה מאומצת הכוונה רצף של כמה שבועות, מבוקר עד לילה, שבהם נדרשנו לתכנן, לבצע, לקצור תאים/להזריק לבע"ח, לבדוק את התוצרים ולנתח את התוצאות. בסוף אותם ניסויים כתבנו יחדיו דו"ח מפורט המתאר את התוצאות, מסקנות ותובנות להמשך בעבודה עם הבמבי החמקמק שלנו.
שמחתי שמנאל הייתה לצידי וגיבתה אותי במסקנות שלי לגבי הניסויים, מכיוון שהיה לי ברור, כפי שקרה במציאות, שפרופ' שמר יהיה בהכחשה מוחלטת ויעדיף להסתכל על ממצאים אחרים שעלו בניסוי ואין להם כל נגיעה לדברים שנחקרו במעבדתו או נבדקו כדי לסתור את מחקרה של פרופ' שרגאי.
מבחינתו של יצחק, התאונה של עמית, קנתה לו עוד זמן להוכיח שהוא צדק לאורך כל הדרך וכל שאר האנשים פשוט מחפשים במקום הלא נכון.
אני טוענת שאם חמישה אנשים פחות או יותר, אומרים לך שאתה שיכור, לך לישון.
שלחתי את לחמי על פני המים, כלומר את קורות חיי שנית בתוך פחות משנה, כישלון חרוץ לכל הדעות, וחיכיתי שמישהו יעלה אותם בחכתו. המשמעות של התהליך הזה היא השקעה לא מבוטלת של זמן עד שמצליחים לסגור את הדיל, אבל ידעתי שאין לי ברירה, אני חייבת לעבור הלאה.
הבמבי צריך להיטרף, שמר צריך להתנדף ויפתח עומד להתחייב.
השילוש המקודש הזה לא יכול להמשיך להיות חלק מן החיים שלי, זה משפיע לא רק עליי אלא על כל מי שסובב אותי.
הפעם חשבתי עם ראשי ולא מהבטן או הלב.
מדי פעם הייתי נתקפת במן מלנכוליה על מר גורלי, אבל מיד הייתי מנערת את ראשי ומנסה להתמקד בכל הדברים הטובים שיש.
הסבלנות משתלמת ולאחר מספר שבועות, התקבלה פנייה ממעבדת מחקר במוסד אקדמי אחר. הם היו זקוקים למנהלת מעבדה באופן דחוף כיוון שהקודמת נסעה לשנת שבתון בארצות הברית ובסך הכול היה נראה שהנושא, המנחה והסטודנטים שלה (למדתי מן הניסיון) ידידותיים למשתמשת ויהוו ריבאונד מוצלח ואולי אפילו מעבר.
הבוסית העתידית שלי ביקשה מכתב המלצה מהבוס הנוכחי והיה זה האות לבשר לפרופ' שמר על עזיבתי הקרובה.
"בוקר טוב יצחק, מה שלומך?" הצצתי פנימה לתוך חדרו של הפרופ'.
"שלומי מעולה אחרי שחיית הבוקר, את צריכה לאמץ זאת גם נוגה."
"יופי שמחה לשמוע שאתה במצב רוח מרומם." חייכתי אליו מחככת את ידיי מטפורית כדי להנחית עליו את הבשורה.
"תראה פרופ' שמר, זה לא סוד שאני לא מתקדמת לשום מקום עם BAM-B1, שנינו יודעים את זה…"
"אני לא יודע את זה, ובעיניי זאת יומרה גדולה מאוד לחשוב שאנחנו יודעים משהו עד שלא חקרנו לעומקם של דברים."
"אוקיי אז העומק שהגעתי אליו הספיק לי, יצחק, אני מתכוונת לעזוב את המעבדה בתוך חודש וצריכה מכתב המלצה. אתה לא חייב לצאת מכליך כדי לכתוב לי מכתב מפרגן, הבוסים העתידיים שלי מודעים לכל המצב פה."
פרופ' שמר לא אהב בכלל את מה ששמע ונקט בגישה מפתיעה למדי.
"אם היית ממתינה קצת עם ההכרזה הדרמטית שלך כאן הבוקר, היית שומעת יחד עם כל חברי המעבדה שהטכנאית במעבדה בצרפת הודתה שהייתה תקלה עם החומרים שנשלחו אלינו למעבדה כולל החלבון BAM-B1 שיוצר אצלם."
"הללויה" סימן קריאה משולש חשבתי לעצמי " מעט מדי מאוחר מדי."
"למה בעצם נוגה? עוד לא עזבת ויש לנו אפשרויות רבות כאן, כולל לייצר את החלבון בעצמנו."
הוא עצר עצירה דרמטית את שטף דיבורו והצהיר "אנחנו מתכננים לפתוח סטראט אפ על בסיס מה שכבר נחקר לגבי BAM-B1, תוכלי לעמוד בראש החברה ולנהל אותה, כן ה- מנכ"לית שלנו." הוא חייך במתיקות שהגעילה אותי.
"פרופ' שמר זה מחמיא לי מאוד שאתה נותן בי אמון כל כך גדול, אחרי כל מה שקרה והדברים שנאמרו ומוכן להפוך אותי לבוסית שלך" גם אני עשיתי עצירה דרמטית…
"אני שומע אבל…"
"אתה שומע נכון, אבל, החלטתי סופית, בעוד חודש אני בחוץ."
הוא לא הגיב.
"תוכל להכתיר למנכלות את מנאל או סם או אפילו אנה ואם תרצה זווית רפואית אז אפשרי את פרופ' בן סימון או את ד"ר אסף ברון המוכשרים."
אפשר היה לראות את בועיות המחשבה של פרופ' שמר מעל ראשו: "כלבה", "היא עוד תצטער על זה ותחזור בזחילה" "אולי עדיף שתלך, למה אני צריך עוד עדה לכל מה שהתרחש כאן בחודשים האחרונים" "פחות טוענת לכתר" "פחות קרדיטים על המאמר המנצח" וכו' וכו'.
אחרי שכל בועיות המחשבה התרסקו לרסיסים מעל ראשו הוא חייך אליי ורק אמר: "אם כך, נוגה, אני יכול רק לאחל לך בהצלחה רבה. למתי את צריכה את מכתב ההמלצה?"
"תוך יומיים שלושה יהיה מעולה. תודה רבה."
וזהו הספירה לאחור החלה.
ספירה שתביא לקיצה את ההתחלה המבטיחה שלי לפני אי אילו חודשים.
רשמתי בפניי: כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.
ובינתיים, בציר המקביל של החקירה, הלכה והתחוורה לגבוה ולנמוך הידיעה שאין להם מספיק ראיות כדי להביא למעצרו/ה של החשוד/ה, הכול היה נסיבתי ולא קביל.
גם הספירה לאחור שלהם החלה, הכוונה הספירה לאחור לרגע שבו ייאלצו לסגור את תיק הרצח מחוסר ראיות.
אבל זכרו גבירותיי ורבותיי זה לא נגמר עד שהבמבי צוחק….