סיפור על במבי אחד – פרק 18: אכזבונת ):

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

"אז מה שלומך נוגה?" יפתח פתח את שיחת הבוקר שלנו ברשמיות מתנשאת.
ברקע ריחו המשכר של הממריץ הטבעי קפאין הידוע בצורתו המוכרת קפה.
"שלומי טוב אני מקווה שגם שלומך" היססתי לרגע והוספתי "זה לא טיפול פסיכולוגי Cut to the chase אדוני" הייתי קצרת סבלנות כיוון שרציתי לשמוע מה יש לו לומר ולא אהבתי את הדרך שבה בחר לפתוח את הווידוי שלו.
"סליחה, את צודקת. תשמעי לא הייתה לי כל כוונה להטעות אותך, אבל כשנפגשנו פעם ראשונה הרגשתי מן חשמל כזה, שלא יוצא לי לחוש הרבה פעמים עם אנשים. לא חשבתי עלייך בשום צורה רומנטית אבל המפגשים התכופים שלנו במסדרונות המחלקה, השיחות הזורמות, השנינות שלך וכן, אומר גם שהחיצוניות שלך גרמו לשינוי כיוון."
"תן לי לראות אם אני מבינה אותך נכון, אתה נמצא בזוגיות עם אישה מדהימה, השגרה של עבודת המעבדה הכריעה אותך ולכן כשנתקלת בי בפעם הראשונה ומאז עוד פעמים רבות, חשבת לעצמך שזה ממש נחמד למצוא ריגוש שיכול להוציא אותך מתוך בור הייאוש העמוק של הרוטינה."
"זה לא מה שאמרתי" קולו נשמע קצת כעוס.
"נכון, לא אמרת אבל לזה בדיוק התכוונת."
שתיקה, הרמת כוס, לגימה ארוכה, הנחת הכוס, מבט. עשינו זאת יחד בו זמנית.
"תראה יפתח, מספיק עם כל הבולשיט הזה, אתה ידעת פחות או יותר מההתחלה שאני נשואה, לא הסתרתי את זה או התביישתי בזה, אתה לעומת זאת פלירטטת איתי והולכת אותי שולל. לו הייתי יודעת שיש לך בת זוג קבועה הייתי נוהגת אחרת."
"ממש, מי עכשיו מספר לעצמו שקרים?"
זה לא התפתח כמו שצפיתי והרגשתי שיש פה יותר מדי רגשות ואמוציות.
"יפתח" הנחתי את ידי על ידו מנסה להפחית התנגדויות ועל הדרך לגעת בו, אולי בפעם האחרונה "הגעתי לכאן למחלקה בתקווה להתחלה חדשה. תכננתי קריירה באקדמיה כזאת שתיערך שנים. כרגע הסיכויים שלי להישאר במעבדה של פרופ' שמר הם נמוכים מאוד בגלל כל התסבוכת שנוצרה. כשהגעתי לכאן הייתי חדורת מוטיבציה ורציתי להשאיר אימפקט אמיתי בתחום ולא רק בסוג המאמר שאפרסם. לא תכננתי…." עצרתי את עצמי מלומר את המילה המפורשת כדי לא לחשוף את עצמי יותר מדי, בטח במצב שבו אין ייתכנות למימוש. כל מה שיכול היה לקרות יישאר מעתה בגדר פנטזיה בלבד.
יפתח הבין בדיוק מה אני רוצה לומר אבל השלים את דבריי כך "להיפגש איתי".
שוב לגמנו יחדיו מן הקפה שהספיק להתקרר והיינו קרובים מספיק כדי להרגיש את האנרגיה החמה אחד של השנייה אבל גם לא מספיק, כדי לעורר עניין אצל אנשים אחרים שעלולים לקרוא את המצב בינינו בדיוק כפי שהוא בטעות.
"אתה יכול רק להסביר לאן נעלמת בעשרת הימים האחרונים?"
הוא קצת היסס ואז אמר "נסעתי לכנס מדעי באנגליה. עבדתי קשה כדי להתקבל לכנס ולהציג את המחקר שלי."
"וואו, נפלא" פרגנתי "כל הכבוד יפתח, מקווה שהלך כמו שרצית?"
"כן הלך מצוין" הוא עצר לרגע והוסיף "גם סיגל הייתה איתי וקבענו מועד לחתונה בעוד חמישה חודשים."
אני חושבת שנהייתי קצת חיוורת והלב שלי האיץ לשלוש מאות אחוז אבל חייכתי חיוך של גיבורת על חלל וברכתי אותו שיהיה בשעה טובה.
הפה התייבש, ושוב לגמתי מן הקפה. למען האמת לא היה לי מה להוסיף וכל מה שרציתי ברגע הזה הוא להסתלק ולמצוא לעצמי פינה שקטה שבה אוכל לרחם על עצמי היטב.
רק שרצה הגורל ומול המקרר הגדול שבקפיטריה עמדה נילי, אשתו של פרופ' שמר, מחפשת מיץ גויאבות ומעדן גרנולה ויוגורט. כאשר הסתובבה קלטה בחושיה החדים אותי ואת יפתח ונופפה לנו לשלום.
באותו הרגע בדיוק שנינו התרווחנו לאחור בכיסאותינו, כדי להתרחק אחד מהשנייה.
נילי התקרבה עם המוצרים אל השולחן ובירכה את שנינו בבוקר טוב.
"מה שלומך נילי הבוקר?" שאלתי בנימוס.
"מביאה ליצחק חטיף לצהרים, הוא אמנם מקפיד על ארוחת בוקר אבל שוכח את עצמו בהמשך בגלל העבודה. הוא יכול לא לאכול כלום עד מאוחר בערב וזה ממש לא בריא."
"צודקת לגמרי נילי, חשוב להקפיד על ארוחות קטנות לאורך היום" יפתח הוסיף את התובנות התזונתיות שלו.
"מה שלום הילדים נוגה?" נילי התעניינה.
"מצוין, הם מרגישים מעולה אחרי מלחמת ההתשה של הבוקר." גיחכתי
"מובן, ילדים זה שמחה" היא ציטטה את השיר המפורסם ועשתה תנועה מגונה.
צחקתי מכל הלב, כי הייתי צריכה לפרוק את כל המועקה שהייתה צבורה בתוכי בגלל יפתח, הבית, העבודה הכול.
"שיהיה לכם יום נעים ומוצלח, אני הולכת לדאוג שיצחק ידאג לעצמו" היא אמרה ברצינות ואז צחקה.
"ביי" אמרנו שנינו ביחד.
"אישה מקסימה" אמר יפתח אחרי שנילי התרחקה לכיוון הקופות של הקפיטריה.
"מכיר אותה?" שאלתי בהפתעה.
"כן היא מתאמנת בקבוצת הגיל השלישי בקרב מגע, לא הייתי מסתבך אתה" הוא קרץ לי.
"ברצינות, היא לא נראית אחת כזאת שמתאמנת באומנויות לחימה, יותר בכיוון של פילאטיס מכשירים, אבל הזוג הזה מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש."
"שניהם ספורטאים, מצא מין את מינו" ציין יפתח.
"זה מקסים בעיניי שהם ביחד כל כך הרבה שנים, למרות העבודה התובענית שלו והבחירה לשים את המחקר על ראש שמחתו."
"בלעדיה הוא לא היה מגיע לכל ההישגים שלו בקריירה, היא גם תמכה אבל בעיקר דחפה והובילה אותו להצלחה. ממש האישה מאחורי הגבר המצליח וגם לה לא היה חסר, היא הייתה מורה לאומנות בעברה והיום היא עסוקה בעיקר בהתנדבות עם נוער בסיכון." הוא הקיא את כל מה שידע עליה. היכולת שלו לקרוא אנשים מדהימה בעיני ואולי זה משהו שהייתי צריכה לשים לב אליו בהתחלה. אני לגמרי ספר פתוח.
בליבי חשבתי על כל הזוגות שלא צלחו את המשוכות השונות של החיים ונשברו בדרך בכל מיני שלבים. והנה אני כאן עם בחור שרצה לטעום מן הפרי האסור, מקריבה את החיים הטובים שלי עם המשפחה שיש לי ואותה אני אוהבת, עם רן, בעלי המסור והאוהב. מה אני עושה פה לעזאזל?
קומי וצאי. שמעתי את המוח נותן פקודה לרגליי. וכך היה.
אחרי שנפרדתי מיפתח בידידות כמובן, הרהרתי בליבי על כל מה שקרה אתו ושזו מן תמונת מראה לכל מה שקורה בחיים שלי עכשיו, בלאגן.
בלאגן שצריך לעשות בו סדר.
השאלה הגדולה הייתה איך? ולמען האמת לא הייתה לי תשובה.
לא איך פותרים את התסבוכת בעבודה, בחקירה ובעיקר בלב השבור.