סיפור על במבי אחד – פרק 17: התנתקות

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

שגרה.
שגרה זה טוב או רע?
תלוי כמה זמן ובמינונים ואם יש שוברי שגרה שמרימים אותך לגבהים חדשים לזמן קצר ואז מחזירים לקרקע המציאות, לריטואל היום יומי שבסך הכול הוא לא נורא והכרחי.
זה מה שניסיתי לעשות בימים שבאו אחרי שיחתי השנייה עם המשטרה.
לקום בבוקר, לשתות מים עם לימון, שיעור יוגה זריז לבוקר בשביל הגוף, להכין כוס קפה בשביל הנשמה, להתארגן בעצמי ואז להעיר את הילדים ולארגן אותם לגן ולבית הספר, לנסוע למעבדה, לקרוא, להעמיד ניסוי, לבדוק תוצאות, לבדוק תרביות תאים ובע"ח, להזמין חומרים ולא להיתקל בפרופ' שמר או יפתח, לחזור הביתה לאסוף את הילדים, להסיע לחוגים, להכין שיעורים ולעשות הרבה סקס עם בן זוגי, כדי לאלחש את הכאב שבלב.
די הצלחתי להערים על כולם ובעיקר על עצמי שהכול בסדר איתי ואני ממשיכה לתפקד כרגיל. אבל, עמוק בלב היה חור גדול בצורה שלו. והדבר הגרוע ביותר מבחינתי היה שרציתי שמישהו ישים לב וישאל מה קרה? למה את ככה? למה את לא כמו תמיד? שינער אותי, ייתן שתי סתירות ויוציא את הדיבוק אבל זה לא קרה. אף אחד לא ממש שם לב, בעיקר כיוון שלא אפשרתי למישהו לשים לב למה שהתחולל אצלי עמוק בפנים.
הופתעתי מאוד מכך שיפתח לא יצר איתי שום קשר מעל שבוע מאז מפגשנו האחרון במסיבת היום הולדת של פרופ' שמר. גם לא נתקלתי בו בטעות ולא נעשה ולו המאמץ הקטן ביותר לפתח שיחה, פרונטלית או ווטסאפית, על כל מה שקרה ולחזור למצב ידידות. הרגשתי כאילו הייתי אבק שמנערים מהבגד ושוכחים ממנו.
גם פרופ' שמר די נעלם, אם כי לא באופן מוחלט כמו יפתח זה היה יותר שמירה על פרופיל נמוך. הייתי רואה אותו בבקרים ואומרת בוקר טוב בעודי עוברת ליד משרדו אבל בזה תמה האינטראקציה בינינו למהלך היום. יצחק זרק משהו לגבי מאמר סקירה שהוא כותב לעיתון חשוב ולכן הוא אינו פנוי לדברים אחרים, אבל ברור היה לכולנו שהוא מנסה להימנע ממפגשים חברתיים שבהם יועלו שאלות קשות על ההיכרות שלו עם כרמית שרגאי ו/או תאוריות קונספירציה לגבי אופן מותה.
כך או כך, יצחק לא ממש היה חסר לי, הצלחתי להסתדר בביצוע תפקידי גם בלעדיו. רתמתי את מנאל לצידי וזו נעזרה בעצותיי המדעיות והטכניות. כבר סוג של שיפור מימיי הראשונים במעבדה דבר שגרם תחושת סיפוק גם אם מועטה.
הזמן השקט הזה היה גם מיועד למחשבות על המשך הדרך, כלומר הגעתי להחלטה שעם סיום קבוצת הניסויים שאני עובדת עליהם כרגע או פרסום המאמר של עמית ברעם אני עוזבת. לא כך תכננתי את מהלך הקריירה שלי ובטח שלא רציתי לקפוץ ממקום למקום אך בתנאים שנוצרו הן מקצועית והן רגשית היה ברור שהגעתי לדרך ללא מוצא וצריך לחשב מסלול מחדש בדיוק כפי שחשבתי שעשיתי כאשר הגעתי למעבדה של פרופ' שמר. הסתבר שטעיתי הפעם, אבל אולי כל זה לטובה ואצליח יותר בפעם הבאה. אשרי המאמינה.
ובינתיים, השגרה היומיומית תשמור עליי, על ליבי ועל חוסני.
עשרה ימים לאחר הגילוי המסעיר שיפתח הוא פלוס אחד, התנגשנו במקרה אחד בשנייה בעודי צועדת נמרצות אל עבר חדר הכלים שבמרכז הקומה.
לקח לי שתי שניות להסדיר נשימה וכנראה גם ליפתח שנראה מעט נבוך.
"שלום" אמרתי.
"אז זהו עברנו לשלום שלום ואל תבוא לי בחלום" הוא ניסה להתבדח.
"אמממ לא, פשוט אני באמצע ניסוי וחסרים לי כלים אז אני קצת ממהרת."
"תירוצים תירוצים את פשוט לא סובלת אותי" הוא ניסה בכיוון אחר.
"אוקיי אתה אמרת."
הוא הביט היישר לתוך עיניי וניסה להפעיל את קסמיו בלי מילים, לפעמים הן מיותרות.
הוא די הצליח.
"טוב נו, לא לא סובלת אותך אבל יותר בכיוון של לא כל כך מבינה אותך."
"אני אשמח להסביר את עצמי, אבל את גם כך עסוקה עכשיו וכך גם אני, אז מה דעתך שנקבע מחר על הבוקר לקפה?" הוא עפעף בעיניו והצמיד את שתי ידיו בתחינה להסכמתי.
התחבטתי ביני לבין עצמי כמה שניות אבל החלטתי להסכים, בעיקר מכיוון שכל המסכות הוסרו וברור ששום דבר לא יכול לקרות בינינו.
"בסדר, אני אתן לך הזדמנות להסביר גם את פשר ההעלמות שלך בימים האחרונים וגם כמובן את כל מה שהיה לפני."
"תודה רבה לך הוד מעלתך על החנינה שאת מעניקה לי." הוא חייך חיוך מקסים.
"לעת עתה, יפתח, לעת עתה."