סיפור על במבי אחד – פרק 14: נסיעת מבחן

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

אחת לכמה זמן יוצא לי לפעול באופן שאינו לגמרי אחראי. הימים האחרונים היו מן תקלה אחת רציפה ובה מעשים מטופשים, זה אחר זה. האחרון שבהם היה ההחלטה לנסוע לבקר את עמית ברעם במעבדה של פרופ' שרגאי, זכרונה לברכה.
חשבתי שאם אשוחח אתו אצליח להבין טוב יותר את הפרויקט שעליו אני עובדת וגם אולי מניעים נסתרים של פרופ' שמר, אותם איני מצליחה לפצח.
שמתי מוסיקה בפול ווליום ושרתי יחד עם שריל קרואו:
"If it makes you happy
It can't be that bad
If it makes you happy
Then why the hell are you so sad?"
אכן תמצות מדויק של הרגשות שלי.
הגעתי ליעדי, חניתי את מכוניתי בחניון של המבקרים מחוץ לאוניברסיטה וצעדתי ברגל חדורת מוטיבציה וביטחון, אם כי ככל שהתקרבתי לבניין שבו נמצאה מעבדתה של פרופ' שרגאי, הרגשתי את פיק הברכיים הולך וגובר, בכל זאת כאן היא נרצחה זוהי עדיין זירת פשע לא מפוענח.
נכנסתי לבניין המדובר ועליתי במעלית היישר אל המחלקה של פרופ' שרגאי.
דלתות המחלקה היו עשויות מזכוכית מחוסמת ירי, כדי למנוע פגיעה בחוקרים והעובדים שלנו על ידי פעילי סביבה וארגונים לזכויות בעלי חיים. מניחה שגם הם חוו מתקפה בנקודת זמן כלשהי בגלל ניסויים שביצעו ביצורים חסרי ישע לטענתם של המוחים. האם היה מוצדק לבצע את אותם ניסויים כדי לקדם את המחקר ולמצוא תרופה למחלות שונות מצילות חיים, אשאיר זאת לדיון ביניכם לעצמכם. עברתי דרכן והתחלתי לנוע בתוך מסדרונות מרווחים יחסית, בכל מקרה יותר מרווחים מהמחלקה שבה אני עובדת כרגע, מה שנתן תחושה נעימה יותר ופחות סוגרת עליך.
ידעתי שהגעתי למעבדה הנכונה גם לפי הלוחית בכניסה לחדר אבל גם בגלל הסרט הצהוב שסגר את החדר של פרופ' שרגאי והעיד שעדיין הייתה זו זירה פעילה.
נכנסתי למעבדה.
משהו חשוב על הנראות של מעבדות בתחומי מדעי החיים/מדעים מדוייקים: זה לא כמו שזה נראה בתמונות מקטלוגים, סרטים או פרסומות. זה בין המקומות המבולגנים ביותר עליי אדמות (לרוב), בקבוקים מסומנים במדבקות שונות כולם נראים כמו מים אבל שונים זה מזה, מכשירים וציוד, וכסאות ומדפים עמוסי קלסרים וקופסאות ומנדפים מרעישים, כן רעש מחריש אוזניים, חלוקים וכלי זכוכית. בקיצור בלאגן.
פעם בכמה זמן קורה שנכנסים למעבדה מאוד מסודרת והאינסטינקט הראשוני הוא כמובן לקנא, אבל זה עובר מהר כשמבינים שיש איזה קאפו שאחראי למצב , והרעש מחריש האוזניים של המנדף טוב שבעת מונים מאשר הצרחות שתקבל אם לא תוודא שבסיום הניסוי שלך צחצחת את המקום כאילו הולכים להרים במעבדה ארוחת שחיתות על כל אחד ממשטחי העבודה.
בתוך החדר ליד אחד ממשטחי העובדה של המעבדה ישב בחור כבן שלושים, מפרציי סן פרנסיסקו בפדחתו, מעט משקל עודף, עיניים חום דבש, חולצת טריקו כחולה שניתן לאוורר כל פעם שמתחממים יתר על המידה, דגמ"ח כעורים בצבע אפור חולדה, וסימן מבחנות אפנדורף (מבחנות לנפחים קטנים של עד 1 מ"ל). התקדמתי מעט לכיוונו כדי לשאול משהו אבל החלטתי לכחכח בזהירות בגרוני כדי לא להבהיל אותו, הוא היה נראה שקוע מאוד בעיסוקו.
כחכחתי ואמרתי "שלום אני מחפשת את עמית ברעם" משפט מאוד פשוט שאינו ניתן, לפחות לדעתי, לפרשנות.
"מי את?" שאל הבחור וחשתי מיד בהתגוננות "אני שואל כי לא בטוח שאתן לך את אותה תשובה בכל המקרים?"
אוקיי, לא נסעתי עד לכאן עשרות קילומטרים כדי שיתחכמו איתי.
"אני נוגה טל, מנהלת המעבדה החדשה של פרופ' שמר. נעים מאוד."
הוא גיחך.
"לא נעים בכלל."
זה מתקדם לא טוב, חשבתי לעצמי.
"אני מחפשת את עמית בגלל שאני עובדת חדשה במעבדה של יצחק והבנתי שאתם עובדים בשיתוף פעולה על הפרויקט של הבמבי."
"עבדנו, את מתכוונת. הרי עכשיו עם מותה של המנחה שלי לא חושב שנמשיך לעבוד ביחד."
"כנראה שלא, זה די עצוב תצטרך כנראה לחפש מנחה חדש, נושא חדש. זה באמת לא הוגן."
"איך פרופ' שמר היה שמח, מבסוט עד הגג אם זה מה שהיה קורה."
"וזה לא מה שהולך לקרות כי…."
"למה בכלל אני משתף אותך בזה." עמית קם ממקומו סידר את כל המבחנות הקטנות המסומנות בקן המבחנות ופנה אל המקרר כדי להוציא מבחנה גדולה עם נוזל צהבהב.
"אתה לא חייב אבל ניכר שאתה דווקא רוצה" ניסיתי לשדלו להשלים את המחשבה שלו עד סופה.
"לא רוצה אבל זה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של הנוכל הזה. יש לי מנחה נוסף להנחייתה של לפרופ' שרגאי. אחרי הרצח פניתי מיד למזכירות המחלקה בבקשה להשלים את התזה שלי על סמך הצעת המחקר שאושרה. לא לקח להם זמן והם חזרו עם תשובה חיובית בתנאי שאני משלים את המאמר שפרופ' שרגאי עבדה עליו בעזרתו של המנחה שלי. זה חשוב למנהל המחלקה, זה חשוב לפקולטה, זה חשוב למוניטין שלהם ויכה גלים בקהילייה המדעית הבינלאומית."
"וואו איזה יופי, אז למרות הכול אתה הולך לפרסם את המאמר על BAM-B1 שאומר שהוא מסרטן." חייכתי חיוך מזויף וחשבתי שהלך על פרופ' שמר ובעצם גם עליי, אצטרך לחפש עבודה חדשה.
"אולי את חושבת שזה יופי, את עדיין חדשה אצל יצחק, אבל לא נראה לי שהוא יאהב את הפרסום של הממצאים החותכים שלנו."
"יש לך חשבון אישי עם פרופ' שמר, אני מבינה, אבל השאלה אם זה לא פרסום שיחזיר אחורה את העבודה החשובה שנעשתה במעבדה של יצחק על מחלת הזאבת?"
"תקשיבי לי חמודה" הוא נעמד כולו כעוס ומתנשף מולי "יצחק הוא אולי פרופ' דגול אבל אני יודע את האמת עליו ולפחות בשנים האחרונות המחקרים שלו שווים כלום ושום דבר, בגלל איזה חיבור ומחויבות למעבדה בצרפת. אם היה מקשיב לי אולי היית יכולה לעמוד מאחורי מה שאמרת על הטיפול במחלה, אבל נכון להיום זה רחוק מהאמת."
אי אפשר לומר שהייתי מופתעת אבל לשמוע את הבחור הצעיר הזה, שנראה תמים ובלתי מזיק באופן כל כך נחרץ בהחלט גרם לי לתהות האם לא כדאי לעשות ויברח כבר עכשיו.
הבעיה שזה יראה רע מאוד בשלב הזה, בגלל החקירה. מצד שני, אפשר לחקור אותי גם אם אמצע עבודה אחרת.
"עמית אני מתנצלת שגזלתי מזמנך. תודה על הזמן שהקדשת לי בכל זאת, ניכר שאתה עסוק." וכך נפרדתי לשלום מעמית במטרה לא לשמוע עליו יותר לעולם.
אם רק הייתי חושבת פעמיים לפני שביצעתי את שיחת הטלפון הזו.
אין לי שום מושג מה גרם לי לבצע אותה אולי הרצון לגרוף נקודות לזכותי אולי כדי לקבל מכתב המלצה תומך, אולי סתם כדי לשתף ברכילות ולהתענג על תגובתו של פרופ' שמר. אני מניחה שהאפשרות האחרונה הייתה הנכונה.
"פרופ' שמר, מה שלומך?" התקשרתי מהדרך.
"איפה את נוגה? רציתי לשבת אתך על המשך הניסוי הגדול שעשית לפני שבוע וחצי" הוא התלונן.
"אני חוזרת עכשיו למעבדה, ביקרתי את עמית ברעם."
"עשית מה?" יצחק הזדעק "למה שתעשי כזה דבר, החלטת להחליף את משטרת ישראל?"
"כדאי לך להקשיב למה שיש לי להגיד" לא התבלבלתי מתגובתו ואילו פרופ' שמר נשמע מתנשף ולחוץ מעברו השני של הקו.
"נו…אני ממתין מה החדשות המסעירות שיש לך?"
"שתדע שעמית מתכוון לפרסם את המאמר של פרופ' שרגאי, יש לו אישור מראש המחלקה ויותר מזה הפקולטה דוחפת אותו לכך."
הייתה שתיקה של כמה שניות ואז טריקת הטלפון.
"הלו…יצחק, אתה שם?" שאלתי אך לא התקבלה כל תשובה מן הצד השני.