סיפור על במבי אחד – פרק 13: מסיבת יום הולדת

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

מזכירות המחלקה ארגנה לפרופ' יצחק שמר מסיבת הפתעה. המסיבה התקיימה באודיטוריום של הקמפוס. האולם קושט בבלונים וזרי פרחים, סרטון בסגנון חיים שכאלה הופק, בכל זאת פרופ' שמר חגג יום הולדת חצי עגול, מחוץ לאולם המזכירות ארגנו כיבוד עשיר חלבי וגם מתנות קטנות לבאי האירוע – עט עם הקדשה וחתימה בשמו של פרופ' שמר.
מאיפה התקציב לאירוע? קצת מהמחלקה קצת מהאוניברסיטה, תרומה של חברת התרופות הצרפתית שפרופ' שמר היה בקשר מקצועי אתם וזהו פחות או יותר. התקציב שהיה בראשות פרופ' מוטי עירון והמזכירות הספיק כדי לכסות על ההוצאות.
למסיבה הוזמנו כמובן כל חברי המחלקה, חוקרים וסטודנטים אמריטוסים למיניהם, חברים ומשפחה של יצחק. גם קולגות, מהקהילה הרפואית, שעבדו בשיתוף פעולה בהווה ובעבר הקרוב הוזמנו.
אין ספק שהייתה אוירה חגיגית ביותר בקרב הקהל האליטיסטי, ונראה, אם כי עם פרופ' שמר למדתי תוך זמן קצר אין לדעת, שהצליחו להפתיע אותו.
לאחר הטקס הרשמי, הסרטון, חילופי המתנות והפרחים לרעיה המסורה והמאוד נחמדה, נילי, עברנו לחלק המרתק ביותר – הכיבוד.
הסתובבתי לי בין פינת הקישים והסלטים והתענגתי על ארוחת ערב דשנה, כזאת שלא אכלתי כבר הרבה מאוד זמן. סם עמד לידי וניסיתי לקשור עמו שיחה ערה, אך ללא הצלחה.
אחרי מספר ניסיונות כושלים להחיות את השיחה עברתי לד"ר אסף ברון שעמד מצידו השני של שולחן הכיבוד וניסה לבחור מה לאכול.
"לך על קיש בטטה, זה אף פעם לא מאכזב."
"את לא יכולה להיות בטוחה, עד שלא טעמת את כל הקישים בעולם" הוא גיחך.
"אבל אפשר להסיק מסקנה לוגית מאלו שכבר אכלת, לא?" השוויתי ואולי קצת העליתי.
"מה שלומך נוגה, נראית לי נסערת אחרי ביקור נציגי אכיפת החוק."
"אפשר להאשים אותי? זו פעם ראשונה שאני שומעת על רצח בין כותלי המעבדה."
"אני די בטוח שכבר היו מקרים כאלה בהיסטוריה וזו בטח לא תהיה הפעם האחרונה. כמות האמוציות והאינטריגות בין כותלי מוסדות מחקר ובין פרופסורים שואפת לאינסוף תהיה בטוחה בזה."
"מסכימה, אבל נשמע שיש לפרופ' שמר בעיה."
"מאיפה את יודעת, היית שם?" הוא הרים גבה.
"ברור שלא, אבל יש כמה דברים בהשתלשלות הדברים שלא מסתדרת לי."
"נוגה מציע לך להתרכז בבמבי הקטן שלך ולא בחקירת רצח, בשביל זה קיימת משטרת ישראל."
בקצה השני של החדר אנה הסטודנטית של פרופ' שמר קלטה את ד"ר ברון מנהל שיחה ערה איתי ותוך שניות כמו ערפד שמריח דם היא סגרה את המרחק בינינו לבינה ונעמדה מולנו מחייכת חיוך מלא פיתוי לד"ר ברון כמובן.
"אנה איך הולך לך עם הפרויקט שלך?" ד"ר ברון פנה אליה מנומס כרגיל.
"הולך מצוין, אשמח אם תתפנה מתי שהוא במהלך המסיבה ותבוא לראות את התוצאות. בכל זאת מדובר בפרויקט משותף שלנו, מניחה שאתה מעונין לפרסם בקרוב."
"את יודעת מה, בואי עכשיו, אני צריך לצאת בתוך שעה מקסימום כדי להחליף את אשתי בשמירה על הילדים."
וכך בן זוגי לשיחה חמק בין אצבעותיי עם ציידת מקצוענית.
"כלבה" סיננתי בין שיני בטוחה שאף אחד לא שומע אותי, אלא שאנה הסתובבה אליי באותו רגע.
איני יודעת אם שמעה אותי אך היא חייכה אליי חיוך של ניצחון.
השלל כולו שלך יקירה, חשבתי לעצמי. ד"ר ברון יכול להחנות אצלך, עד שיעבור לחפש את החניה הבאה.
תכננתי לסיים לאכול את כל מה שהעמסתי על הצלחת שלי, לגשת לפרופ' שמר ולהיפרד לשלום ממנו ומרעייתו התומכת והמקסימה, אלא שבדיוק אז ראיתי את יפתח.
חשבתי לעצמי שיהיה קצת מוזר ומביך לדבר עכשיו על הנשיקה, המדהימה, יש לומר, של אתמול אבל חייבים.
עשיתי צעד ראשון לכיוונו של יפתח שדיבר עם מנהל המחלקה והמנחה שלו פרופ' מוטי עירון, אלא שאז הצטרפה אליהם מישהי שלא ראיתי קודם במחלקה.
יפתח נשק לה על שפתיה קלות ושמעתי את פרופ' עירון שואל אותה "נו ד"ר פרידמן איך הולך במחלקה? אני מקווה שאת מוציאה תחת ידייך רק תינוקות מוצלחים?"
"יש לנו קריטריונים ברורים, אני לא מצליחה להבין איך אתה עברת אותם?" ד"ר פרידמן שהרגע התוודעתי לקיומה ענתה חזרה.
עצרתי במקומי והייתי מופתעת מאוד, בלשון ההמעטה.
גל של רגשות שטף אותי והרעיון להרוג מישהו, לא נראה לי רע כל כך פתאום.
מצד שני חשבתי לעצמי על הצביעות שבתגובה הרגשית שלי, אני הריי נשואה, אז על מה בדיוק אני מתבכיינת.
מצד שלישי הוא לא אמר כלום.
ומצד רביעי, ד"ר פרידמן, או איך שלא קוראים לה, נראית לי אישה מושכת במיוחד מכל הבחינות, לא עוזבים אישה כזאת, אני יודעת זאת בוודאות.
כל הצדדים שהתערבלו בראשי למן שייק רעיל במיוחד, גרמו לי לסחרחורת ולכן החלטתי שאני חייבת להסתלק מידית מהמקום. נוותר על הפרידה מיצחק, אפרד ממנו מחר במעבדה סיננתי במרירות לעצמי.
יצאתי מן המבנה אל הרחבה הפתוחה והבטתי לשמיים זרועי הכוכבים מעל ראשי.
"שואפים פרח נושפים לתוך בלון" אמרתי לעצמי וביצעתי הלכה למעשה את תרגילי הנשימה שאמורים להפחית חרדה, עשיתי זאת שלוש או ארבע דקות אני לא ממש יודעת ואז שמעתי קול מוכר מאחוריי.
"נוגה, מה את עושה, הכול בסדר?"
זה היה כמובן יפתח, שקלט אותי עוד בתוך האולם וניסה למצוא את הרגע המתאים כדי להכין אותי למפגש עם ארוסתו. לצערו ולצערי הוא לא הצליח להגיע אליי בזמן, לפני שגיליתי באמצע הביס בקיש הבטטה את העובדה הזו.
"אני בסדר, יפתח, מה אתך? רוצה אולי לנשק אותי שוב?"
"אני מתנצל נוגה" הוא השפיל את מבטו.
"בצדק"
"את קצת צבועה את יודעת, זה לא כאילו שאת חופשיה."
"קודם כל, כולנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים תמיד. זה נכון שהמחיר הוא פגיעה ביקר לנו מכל, אם לא יצרנו לפני כן את המסגרת המתאימה לכך" שאפתי עמוק לתוך ראותי ונשפתי כדי לשמור על קור רוח "אבל אתה ידעת בדיוק מה הסטטוס שלי, אני מסתבר הייתי באפלה."
"סליחה" הוא התקרב קצת אליי והבושם הגברי שלו מילא את נחיריי "יש לך את כל הסיבות לכעוס עליי."
"I Know" התיישבתי על גדר האבן "אני צריכה להגיע הביתה למשפחה שלי ואתה צריך להיכנס פנימה להיות עם ארוסתך היפה. נתחשבן אחר כך" גיחכתי.
"זה איום או הבטחה" יפתח ניסה לשעשע.
"תזכור שאני מגיעה ממעבדה מפוקפקת בתחום, אז כך את זה כאיום."
הוא הביט בי עוד כמה שניות מנסה לקבוע בינו לבין עצמו אם נכון להוסיף משהו וכנראה שהחליט שלא כי הוא הסתובב והלך.
הבטתי לשמיים הנקיים מעננים, הם היו זרועי כוכבים וניתן היה לראות כמה אייקונים ודיוות כמו העגלה הגדולה, כוכב הצפון, שמיים רומנטיים לאוהבים שכבר לא יהיו…