סיפור על במבי אחד – פרק 12: מעלית בהזמנה

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

בחצי הדרך אל המעבדה של פרופ' עירון, פטרונו של איך נקרא לזה לעת עתה, ידידי, נתקלתי ביפתח.
"כדאי שתדעי שבמחלקה שלנו, בין מסדרונות הצוללת הקלסטרופוביים, השמועות עוברות מהר." הוא נראה לי משום מה מפתה יותר בכל הפעמים הקודמות שבהן דיברנו או שהיינו זה במחיצתו של זו.
"מה זה אומר בעצם?" שאלתי ולא ניתן היה שלא להרגיש כיצד הרוח החדשה של התחלה מבטיחה נטשה אותי בחדר הישיבות שהוסב לחדר חקירות.
"שאני יודע שהייתה לך שיחה עם חוקרי המשטרה ואת בטח צריכה כתף לתמיכה."
חייכתי חיוך עייף אמנם, אבל היה זה חיוך. אם להיות כנה הייתי לוקחת לא רק את הכתף אלא אולי חלקים נוספים, מצח, כתפיים, זרועות, חזה וכו'.
"אמנם זו עדיין לא שעת צהרים אבל אם נלך למרכז ההסעדה, נגיע בזמן ואוכל לעזור לך לסדר את כל חלקי הפאזל במקומם."
הייתי רוצה לומר שהתחבטתי ארוכות, כי העבודה קראה לי, אך לא אוכל להטעות את קוראיי הנאמנים תשובתי הייתה קצרה ומהירה: "יאללה הולכים."
אני לא הבן אדם הראשון שמחפש ניחומים מכל מיני סוגים, שבמבט ראשון נראים בלתי מזיקים אבל לו היו מקדישים להם עוד כמה דקות של מחשבה, הם היו מושלכים הצידה מיד לטובת פתרונות ריאליים יותר, גם אם אפורים יותר.
העובדה שבחרתי להעמיק את הקשר עם יפתח, להתייעץ ועוד מעט לעשות עוד כברת דרך, תתגלה בהמשך כטעות. לא כזאת שלא ניתן לתקן אבל בהחלט כזאת שמעוררת שאלות על שיקול דעת והתחשבות באנשים הקרובים ביותר אליי.
ישבנו בבית הקפה כל אחד עם הסלט ומשקה האנרגיה שלו, ממש פרסומת לאורך חיים בריא.
"למה הגעת לכאן בעצם ולא נשארת במעבדה הקודמת?" יפתח הסתקרן.
"כי מיציתי, כי התנאים לא אפשרו לי, כי צריך להתקדם וחשבתי שהמעבדה של פרופ' שמר תהייה המקום המתאים לכך עם כל רשימת הפרסומים הארוכה והמרשימה שלו."
"לסטודנטים לתואר ראשון שאני מדריך במעבדה, אני תמיד ממליץ לבוא ולשוחח עם הסטודנטים לתארים מתקדמים שכבר נמצאים במעבדה. זה נותן מידע שלא ניתן לקבל מהמנחה. את יודעת יש פה ניגוד עניינים."
"בוא אשאל אותך: האם נראה לך שמנאל, סם ואנה היו משתפים אותי באמת במערכת היחסים של יצחק ושלהם או בינם לבין עצמם. אני בספק."
"את כנראה צודקת, הספקת כנראה להבין את הנפשות הפועלות בזמן קצר."
"ואם להיות הוגנת גם במעבדות שבהן ביצעתי את המחקר לתארים שני ושלישי, היחסים בין הקולגות קרטעו ברמה כזאת או אחרת." נאנחתי "זה מן תחום כזה ש"אם אין אני לי מי לי" או "אדם לאדם זאב", כן אתה חלק מן הקבוצה אבל זה עסק מאוד אינדיווידואלי."
"אני לא מסכים אתך" יפתח הזדקף "תראי את הקבוצה של מוטי, אנחנו משתפים פעולה, עוזרים אחד לשני, אם אנחנו מוצאים מאמרים רלוונטים לחבר למעבדה ניתן לו אותו בשמחה, ואפילו יוצאים ביחד מדי פעם. זה לא חייב להיות כמו שאת מתארת את זה."
"יכול להיות שיש לך מזל והחבר'ה במעבדה אצלכם ממש מרגישים קבוצה עם מטרה משותפת, לרוב זה לא המצב ובכלל תראה את פרופ' שמר ופרופ' שרגאי הרי היא הייתה סטודנטית שלו אז לפחות ברמה הבסיסית ביותר בטח היו יחסים של כבוד ביניהם ובכל זאת תראה איך זה נגמר."
השפלתי את מבטי והרכנתי את ראשי.
יפתח הרים את סנטרי והביט ישר לתוך עיני "אין לך מה להיות עצובה, זה באמת לא קשור אלייך, לפחות לא בשלב הזה."
המחווה הזאת שלו, פשוטה כנה ואינטימית גרמה לי לצמרמורת קלה ומילותיו הדהדו בתוכי: זה באמת לא אמור להיות קשור אליי ובכל זאת כל כך רציתי שהפעם זה יהיה שונה, אחר אך כרגע מדובר בתסבוכת גדולה יותר מבכל הפעמים האחרות שבהן התחלתי משהו.
סיימנו את המנות שלנו תוך כדי שיחה על המחקר של יפתח וכיצד הוא משתלב בשאר העיסוקים שלו שכמו שתיארתי על סמך מבנה הגוף הנמרי והאתלטי כלל גם אימוני כושר כאלו ואחרים.
את הדרך בחזרה לבניין המחלקה, עשינו בשתיקה. כל אחד עם עצמו שקוע בתוך המחשבות שלו. ומה שהיה מפתיע מבחינתי הוא שלא הרגשתי מובכת מהשתיקה.
יפתח פתח את דלת הכניסה של המחלקה ובמחווה ג'נטלמנית כשידו מושטת קדימה אמר "אחרייך."
המתנו זמן קצר למעלית וכשזו הגיעה, יצאו מתוכה שני סטודנטים מקבוצתו של יפתח.
"הי הנה אתה, אתה בא אתנו ל-MS" שזה קיצור למס ספקטרומטר, מכשיר שתפקידו להפריד ולזהות חלבונים ושברי חלבונים.
"אצטרף יותר מאוחר, אני עולה להעמיד ניסוי חדש."
הם החליפו מבטים זריזים ביניהם, כשאחד מהם מפנה את מבטו גם אליי "אין בעיה, אבל אל תשכח אותנו זה חשוב גם למאמר שלך" והמשיכו ללכת לעבר היציאה מן הבניין.
נכנסנו לתוך המעלית וכשזו נסגרה, יפתח התקרב אליי, הייתי שעונה ליד לוח לחצני הקומות.
הוא לחץ על כפתור כלשהו והמעלית נעצרה.
הוא עמד מולי, קרוב מאוד עד כדי כך שהרגשתי את נשימתו, ידיו כעת משני צידי ראשי, מבטו חוקר את מבטי לאישור ואז כבר היה מאוחר מדי ולא ניתן היה לעשות יותר כלום.
הדם שלי ממש רתח בתוך כלי הדם העדינים, חולשת שרירים וצמרמורת אחזו בי, במצב כזה לא באמת ניתן לחשוב באופן צלול כל מה שאפשר לעשות הוא להתמסר לרגע ולהנות.
יפתח נשק קלות על שפתיי ואז החדיר את לשונו לתוך פי, חוקר אותו את התחושה והחמימות ואני השבתי לו בחקירה משלי. וכל הזמן הזה ידיו אינן נוגעות בי אלא מונחות משני צדי ראשי כדי לא לטמא את הנשיקה המופלאה הזו.
הוא משך את פיו לאט לאט לאחור, המשיך להביט בי תוך כדי לחיצה על הכפתור שגרם למעלית לחזור למסעה אל עבר יעדה המקורי.
ואני הבטתי לתוך עיניו והסדרתי את נשימתי ונשמתי הסוערת.