סיפור על במבי אחד – פרק 11: מסדר זיהוי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

על אף שהשגרה די נשמרה במעבדה, ביומיים לאחר ההודעה הדרמטית על מותה של פרופ' כרמית שרגאי, היה ברור לכולנו שבסופו של דבר הרגע הבא יגיע מתישהו.
ואכן הוא הגיע.
שני חוקרים לבושים בבגדים אזרחיים הגיעו בבוקרו של היום השלישי למועד היוודע דבר הרצח, והסתגרו בחדרו של יצחק.
אפשר לנחש שהם שאלו אותו שאלות על ההיסטוריה המשותפת שלו עם כרמית, מצב היחסים ביניהם בתקופה האחרונה, מחלוקות שאולי היו להם והאם יש לו מידע או רעיון על מי היה רוצה במותה של הפרופסור.
פרופ' שמר היה מנומס ביותר לאורך השיחה, הציע קפה ועוגיות גרנולה טבעוניות.
השוטרים הגיבו בחיוב להצעה הראשונה ופחות בחיוב להצעה השנייה.
בתום השיחה הוא דאג להיפרד מהם כשדלת משרדו פתוחה ועוצמת קולו הייתה מספיק גבוהה כדי שבמעבדות השכנות ובמשרדי מנהל המחלקה ישמעו את הפרידה הלבבית בין השוטרים ויצחק.
"תבואו מתי שאתם רק צריכים, גם אני מעוניין לא פחות מכם למצוא את הרוצח השפל" אמר כשקולו מהדהד היטב בין מסדרונות המחלקה.
"מצוין, אנחנו נשמח להיעזר בך. ועכשיו איפה בדיוק נמצאת העובדת החדשה שלך…נוגה אמרת שקוראים לה?"
"בואו אני אלווה אתכם" פרופ' שמר סימן לשני החוקרים לבוא אחריו לחדר המעבדה הצמוד למשרדו.
"נוגה בוקר טוב, מה שלומך?" פרופ' שמר היה נחמד בצורה מוגזמת שגרמה לרמות האינסולין של נוגה לקפוץ כאילו בלעה תרופה מגעילה.
"שלומי טוב, מה שלומך?" הגבתי בתמונת מראה "אני מקווה שהתאוששת מהמוות של פרופ' שרגאי ומתוצאות הניסוי שלי, לא בהכרח לפי הסדר הזה" גיחכתי.
שני החוקרים החליפו ביניהם מבטים שאולי היו חומקים מעיניהם של רבים אך לא מעיניו של פרופ' שמר וגם לא שלי.
"נוגה, את רומזת שמותה של פרופ' שרגאי הוא לא דבר שיש להצטער עליו עד עמקי הנשמה"
"כלל לא. מוות ובטח כזה שאינו בנסיבות טבעיות של כל אדם הוא מצער ביותר. פשוט הניסוי הזה היה מאוד חשוב לך, כפי שציינת. סתם השתעשעתי אבל זה כנראה היה מיותר" התנצלתי
"גברת טל נכון?" אחד החוקרים פנה אליי.
"אתה יכול לקרוא לי נוגה" אמרתי.
"נוגה, יש לנו מספר שאלות אלייך, האם תועילי להתלוות אלינו לחדר הישיבות. פרופ' שמר אמר שזה מקום שאפשר לשבת בו ולנהל שיחה דיסקרטית."
"לא הייתי אומרת דיסקרטית כיוון שנכנסים לשם סטודנטים וחוקרים כל חמש דקות אבל שיהיה" קמתי ממקום מושבי והובלתי את שלושתנו למקום שבו הייתה אמורה להתנהל, נו איך נקרא לזה, החקירה.
עמוק בליבי חשבתי איך כבר הסתבכתי בזמן כל כך קצר עם המשטרה.
"כמה זמן את עובדת אצל פרופ' שמר?" פתח החוקר הגבוה מבין השניים.
"כעשרה ימים."
"זמן קצר יחסית" ציין בפני עצמו החוקר הגבוה "הכרת את פרופ' כרמית שרגאי?"
"למען האמת לא הייתה ביננו הכרות אישית. כל מה שאני יודעת עליה הוא מה שסיפר לי פרופ' שמר."
"היית אמורה לבצע ניסוי שקשור לעבודה של פרופ' שרגאי?"
"וואו, התקדמתם יחסית מהר. כן ביצעתי ניסוי בשבוע שעבר שקשור בעבודת מחקר של פרופ' שמר וייתכן שיש לה נגיעה גם לעבודה של פרופ' שרגאי" החלטתי בשלב הזה לשמור לעצמי חלק מן הקלפים.
"ומה היו התוצאות של הניסוי?" שאל החוקר הנמוך.
"זה קצת מורכב להסביר עכשיו את כל המחקר שנעשה בשנים האחרונות.
"תקצרי לי" שידל אותי החוקר הנמוך "אני בטוח שד"ר במעמדך מסוגלת לעשות זאת."
הבטתי בו ממושכות בטרם התחלתי להסביר "החלבון שאנחנו עובדים עליו נקרא BAM-B1, זוהי מולקולה אורגאנית, בעלת תפקידים חשובים, כך אנו חושבים, לתפקוד תקין של מערכת החיסון. מה שבדקנו בניסוי האחרון זה האם הוא מסוגל להאט תהליך דלקתי בהקשר של מחלת הזאבת…"
"לאחותי יש זאבת" השוטר הגבוה עצר את שטף דיבורי "מחלה ארורה ולא קלה בכלל. מה גילית?"
"שהחלבון בהחלט מאט את התהליך. יש עוד איזשהו עניין קטן עם התרבות תאים אחרים אבל זה ייבדק בניסויים נוספים."
"וואו, את אומרת לי שיכול להיות שתהיה תרופה בקרוב למחלה הנוראית הזו? השוטר הגבוה הביט בי בתחינה.
"ייתכן" הנחתי את ידי המרגיעה על זרועו "אם בכל הניסויים תתקבל אותה תוצאה ולא נראה תופעות לוואי מסכנות חיים, אז בהחלט יש לנו כאן תרופה" הבטתי לתוך עיניו וידי לא זזה ממקומי, מרגיעה ומנחמת.
"מה חקרה פרופ' שרגאי בהקשר של החלבון הזה? איך קראת לו במבי משהו?." שני החוקרים שאלו בו זמנית.
"אני לא יודעת בוודאות מה היא חקרה, אני חושבת שזה משהו שקשור בהתרבות תאים בנוכחות BAM-B1."
"מה הבעיה עם זה, תאים אמורים להתחלק ולהתרבות. זה מה שאני זוכר משיעורי ביולוגיה." שאל השוטר הגבוה ולי נותר רק להרהר כמה גבוה ככה טיפש.
מצד שני לא כולם לומדים ביולוגיה ברמה מתקדמת, אז תוותרי על השחצנות.
נאנחתי והוספתי " פרופ' שרגאי ניסתה להראות ש- BAM-B1 יכול לשמש כמרקר, סמן, לסרטן הקיבה והתריסריון. וזה איך לומר קצת מתנגש עם המחקר שלנו."
שני החוקרים הביטו זה בזה, רשמו משהו בתוך הפנקס שלהם, התרוממו בו זמנית מכיסאם והוסיפו בתיאום מושלם "תודה לך ד"ר טל נהייה בקשר אם נזדקק למשהו נוסף."
והלכו.
נותרתי בחדר הישיבות כששני סטודנטים מהמעבדה של ד"ר בכר בדיוק נכנסו לחדר והתלחששו ביניהם מביטים לעברי מדי פעם.
עאלק התחלות חדשות, חשבתי לעצמי, זה נראה ומרגיש כמו ביצה טובענית ומסריחה שקשה להתמודד אתה לבד.
אני צריכה תמיכה ממישהו שמכיר את הנפשות הפועלות ויכול להקל על המצוקה הנפשית שאני חווה כרגע. מי זה יכול להיות?
ישבתי עוד דקה ארוכה במקומי עד שהתרוממתי ממקום מושבי וצעדתי נחושה לעבר העזרה הנפשית שהייתי זקוקה לה באותו הרגע.