סיפור מסובך: פרק 14

מתברר שהוא צדק, הוא הסוהר שלי, אבל לא כמו שאתם חושבים, הוא לא מחזיק אותי כלוא בחדרי או מענה אותי, הוא יותר כמו הצל שלי, הוא עוקב אחרי לכלמקום ואני יודעת שהוא מספר על כל דבר שאני עושה למלך, תאמינו לי, אני בדקתי את זה.
ממש הגעתי אל חדרי המלך, ואני וג'ורג' רבנו במשך כעשר דקות, ואני מתכוונת לרבנו, חפצים נזרקו ומילים נאמרו, ואני יצאתי משם כל-כך פגועה, כמעט כאילו הוא נעץ סכין בליבי.
אני לא יוצאת הרבה בימים אלו, לא אל העיר ולא אל שטחי הארמון, ואני יודעת שזה משפיע על המלך.
אני יודעת שהוא לא בטוח האם זה עובד לטובתו או לא, משום שמצד אחד זה מצביע על כניעה, העובדה שהסכמתי לא לצאת יותר משטחי הארמון, אבל עצם העובדה שאני לא מוכנה לצאת מהחדר, ובכן, זה מעצבן אותו, משום שזה מצביע על מחאה.
אני יודעת שבחיוך אחד ובמספר מילים, אני אוכל לרכך אותו, אבל אני כל-כך לא רוצה, אני כועסת עליו בגלל שהוא הצמיד אליי את וויליאם, אתם יודעים, זהוב העיניים, ואני יודעת שברגע שאני אפייס אותו, הריב הזה יסתיים ואני מניחה שאני עוד לא מוכנה לזה.
אני יודעת שזה ילדותי, אבל-, טוב, האמת שאין לי ממש סיבה טובה למה לא, לכן אני מניחה שאני חייבת להתפייס איתו, נכון?
אני מניחה שזה התזמון יוצא כמעט מושלם, הרי זה יום ההולדת שלו.
לפני שרבנו, בחרתי לו מתנת יום הולדת, היא לא מרהיבה, אבל היא נחמדה ויש לה היסטוריה במשפחה שלנו.
מרגע שהחלטתי שאני צריכה להשלים איתו, הכל קרה מהר מאוד, אני מניחה שאפילו לא שמתי לב שהחלפתי בגדים או שיצאתי מהדלת, אני רק יודע שמצאתי את עצמי עומדת מחוץ לחדרי המלך.
"היי." אני אומרת בביישנות ברגע שאני נכנסת, אני אפילו לא בטוחה אם דפקתי על הדלת. הוא פשוט היה שם, יושב על המיטה מחכה למשהו, לא הייתי בטוחה למה, ואז נזכרתי שבעוד שעה תחל מסכת שעשועים לכבוד יום הולדתו.
"היי." הוא אמר, שמח שאני שם אך עדיין קצת חשדן.
"יש לי מתנת יום הולדת עבורך." אני אומרת ומושיטה את ידיי קדימה כמו ילדה קטנה שלא בטוחה מה היא אמור לעשות, או לומר חוץ מזה.
"תודה." הוא אומר ושולח לעברי חיוך קטן וכל אני יודעת שגם הוא לא בטוח מה הוא אמור לעשות.
הוא פותח את הקופסה הקטנה, ומביט פנימה, נראה שהוא לא יודע מה להגיד.
"נחמד." הוא אומר בסופו של דבר, וסוגר את הקופסה, קולו מרוחק, ואני מבינה שהפיוס לא יבוא, לפחות לא היום.
"בסדר." אני אומרת, קולי אדיש ואני מסתובבת ללכת, לא בטוחה למה חשבתי שזה היה רעיון טוב.
"מה את רוצה?" הוא שואל שנייה לפני שאני הולכת, קולו גורם לי לקפוא במקומי, משהו בו, פשוט נשמע כמעט מיואש.
"סליחה?" אני שואלת ומסתובבת, פניי הם מסיכה קפוא ואני לא יכולה להפסיק לחשוב שזו הייתה טעות לבוא לפה, לחדר הזה, לארמון הזה, בכלל לחזור לארץ הזו, הייתה ההחלטה הגרוע בחיי.
"מה את רוצה ממני?" הוא שואל, וקם לעברי, לאחר שנייה הוא כבר עומד מולי, ואוחז בכתפי.
"למה את לא יכולה פשוט להגיד לי כן ולסיים עם זה?" הוא שואל אך הוא לא נותן לי זמן לענות.
"למה במקום לתת לי תשובה, את מנסה למרוד בי ובהחלטותיי? למה במקום להגיד שתהיי שלי, את נותת לי תכשיטים זולים ליום הולדתי?" הוא ממשיך, וברגע שהוא אומר "תכשיטים זולים" הוא זורק את הצלב היפהפה אל הרצפה, ושובר אותי לרסיסים.
"ה"תכשיט הזול" כפי שאתה מכנה אותו, עבר במשפחתי במשך דורות רבים, וחשבתי שהוא יהיה מתנת יום הולדת הגונה, אנא סלח לי על כך שהוא לא עמד בציפיות של הוד מעלתו." קולי קר כקרח, ופני אינן משדרות דבר מלבד אדישות, אני יודעת שהוא מצטער על מה שעשה, ניתן היה לראות זאת בפניו ברגע שסיימתי לדבר.
"חוץ מזה, אני לא יודעת לאיזו הצעה אני אמורה להסכים משום שאיש לא שאל אותי ישירות." אני מוסיפה, קולי, אני כבר לא בטוחה איך הוא נשמע, אבל אני מניחה שהוא בין חוסר אכפתיות לקור.
נראה שהוד רוממותו המלך ג'ורג' רצה להגיד משהו, אך אני לא רציתי להקשיב, פשוט יצאתי מן החדר, טורקת את הדלת בקול מאחוריי.
ברגע שוויליאם ראה אותי, הופיע על פניו מבט שכולו שעשוע.
"כבר עוזבת?" הוא שאל, ומשום מה נזכרתי באגדה על הערפדים, הם לא אמיתיים, אך אני בטוחה שאם הם היו קיימים, וויל היה אחד מהם, משהו בפניו, היה נתון תמיד בין שעשוע לאדישות שתמיד יחסו לערפדים, וחוץ מזה, רק יצור אינסופי כערפד היה יכול להרשות לעצמו את אותה כמות של יהירות כמו וויליאם.
"המלך מבקש לראותך." אני אומרת, קולי רגוע, ואני יודעת שאני גם נראית רגועה, לא לחלוטין, אך הוא יכול להניח מה שהוא רוצה לגבי זה.
ברגע שוויליאם נכנס פנימה, אני עוזבת, אני אפילו לא נכנסת אל חדרי, אני פשוט הולכת אל עבר השערים, כבר לא אכפת לי מי יראה אותי, ופשוט יוצאת אל העיר, אני אפילו לא יודעת לאין אני הולכת עד שאני עומדת בשער אחר, השער הזה הרבה יותר קטן והרבה פחות מפואר מהשער ממנו יצאתי רק לפני זמן קצר, והאחוזה מאחוריו נראית לא מיוחדת לאחר הארמון בו ביליתי את זמני מאז שהגעתי, אבל ברגע שאני רואה אותה, אני יודעת שהגעתי הביתה.