סיפור מסובך: פרק 12

לא השקרים יהרגו אותך אלא האמת.
זו אמרה המסתובבת במשפחתי כבר מאות על מאות של שנים, כולם ידעו למה הם נכנסים, אבי ואביו לפניו, וסבו לפניו שניהם, הם כולם הסכימו להחזיק במעמד מפוקפק, ובעבודה המפוקפק עוד יותר, הם ידעו שהם מסתכנים לא רק את עצמם, אלא גם את משפחתם, משוום שהאמת הקטנה ביותר, הציוץ השקט ביותר, יכולים להרוג אותם.
האמת יכולה להרוג גם אותי, הבעיה היא שאיני יודעת מה האמת יותר.
האם אני פילגש שקיבלה הצעה להיות אישה? האם אני שידוך אפשרי שהונמך לכדי מעמד פילגש? האם אני עדיין מחזיקה בעבודה בעלת מחילה מלכותית, או שכבר לא?והשאלה הקשה מכל, אם אסרב להצעתו המעורפלת של המלך, מה יקרה אז?
כל-כך הרבה שאלת, אך אין אפילו תשובה יחידה באופק, בזמנים כאלו, אני כמעט מתפתה לחשוב ל התאבדות, לקפוץ מהחלון ולסיים עם זה, אך למזלי, הנפילה לא ארוכה מספיק וכל שייגרם הוא כאב לגופי ולי, וזה לא יועיל לתכניותיי במאומה.
אני צריכה לשמור על מעמדי כעט, אפילו יותר מאשר קודם, במיוחד כאשר אני עלה קליל, ואין לדעת לאין הרוח תיקח אותי פה, האם במעלה הגבעה, או אל בית הקברות במורד הצוק?
אין לדעת, אני יכולה למצוא את עצמי מוטלת מתה בסמטה חשוכה בעיר שאת אורותיה אני כל-כך אוהבת.
אי לא יכולה לסבול את זה יותר, את המחשבות, את השקט המוזר של הארמון, הכל פשוט יותר מדי עבורי, ולפני שאני מבינה מה אני עושה, אני הולכת אל הארון ומחליפה בגדים.
כאשר אני מסיימת ואני נעמדת מול המראה, אני לא יכולה שלא לצחוק, נראה שהארמון השאיר את חותמתו עליי, משום שאני רחוקה מלהראות כמו פשוטת עם, החודשים פה, גרמו לעורי לחזור לצבעו המקורי, הלבן כמעט, דבר שאינו אופייני בקרב פשוטי העם, כמו כן, עיניי ושיערי מונעים ממני להיות בלתי מובחנת, אך אין לי כוח לכל זה כרגע, אני לא רוצה לראות כיצד השתנתי מאז שהגעתי לכאן, מאז שהתחלתי במשחקי חתול ועכבר, שאיני בטוחה כבר מי העבר ומי החתול, האם זו אני או המלך?
אני לוקחת את הברדס איתו הגעתי, ואני יוצאת מן הכניסה הראשית, איש לא מעיף יותר ממבט חטוף וגם אם כן, אני נעלמת כהרף עין. בני האצולה, בטוחים שאני משרתת ואינם שולחים אליי מבט אפילו, וכאשר אני יוצאת מן חומות הארמון, איש לא שואל שאלות.
האנשים בעיר שאת רחובותיה אני אוהבת כל-כך, אינם רוצים לדעת יותר מהדרוש להם, הם אינם רוצים לסכן את עצמם או את משפחתם, הם אינם רוצים להתערב בדברים לא להם ואז למצוא את ראשם על הגרדום, הם לא מוכנים לקחת אלא את הסיכון ההכרחי ביותר.
אני מבינה, אותם, באמת שאני מבינה, ואני מקנאה בהם בכל רגע ערות, ולפעמים גם בחלומות.
זה מסוכן אתם יודעים, לרצות להיות מישהי שאני לא, אבל זה כל מה שיש לי, את התקווה שיום אחד, אוכל להיות מישהי אחרת.