סיפור מסובך: פרק שלישי

אני לא ממש בטוחה איך הגעתי אל האמון, הכל מעט מטושטש, אבל הגעתי, ועכשיו, אני הולכת למצוא אותו ולשאול מה לעזאזל הולך פה.
אני עוברת ליד אנשים, והם לא מאמינים על חוצפתי.
לא אכפת לי.
רוב הסיכויים שבלחישת מילה אחת באוזנו של האדם הנכון, הם יוכלו להביא למותי, אבל לא אכפת לי.
ככל הידוע לי, אני מוגנת תחת חסותו של המלך, ואם לא, אז דבר לא משנה.
גרתי בצללים לפני כן, ואני אוכל לחזור ולגור שם בשנית.
"מה הולך פה?" אני שואלת ברגע שאני מניחה רגל בחדר הישיבות של המלך.
שריו מבולבלים, לא בטוחים איך יש לי את החוצפה להתפרץ לפה, ללא הזמנה וללא דבר, פשוט כך, על דעת עצמי.
מרחמים עליי, כי הם יודעים שהמלך אינו רחום במיוחד.
וזה חבל, כי פעם היה לו לב של זהב, ורצון רב להעניק, לסלוח, אבל החיים עם כתר על הראש הורסים הכול, אני מניחה, אפילו את האנשים הטובים ביותר.
"תצאו בבקשה."הוא אומר אל שריו, ואל המשרתים, וממשיך לדבר רק כאשר אין עוד איש מלבדנו בחדר.
"תצטרכי להיות מדויקת יותר בדברייך." הוא אומר, קולו סמכותי, והוא אינו נשמע עוד כנער שביקש את עזרתי לפני זמן מועט.
"למה כל זה?" אני שואלת, קולי חד. "למה המעבר לארמון, למה היית צריך להחזיר אותי לפה אחרי שהצלחתי לברוח מפה." עכשיו קולי התרכך מעט, אך ממש טיפה.
משהו בעיניו השתנה, הוא פשוט לא נראה יותר כמו המלך שהיה לפני שתי שניות.
"אני מצטער." הוא אמר, והתקרב אליי, מעט, ידיו תופסות בידי.
הוא עומד כל-כך קרוב אליי עכשיו, שאני ממש צריכה להרים את פניי אליו בכדי להביט בעיניו.
"אני יודע, שתכננת לעולם לא לחזור לפה," הוא אמר."אבל אני זקוק לך." הוא לחש, והניח את ידו מתחת לסנטרי, בכדי שלא אוכל להזיז את פניי ממנו.
"אני ממש, ממש זקוק לך." הוא אמר, שפתיו כל-כך קרובות לשפתיי.
היה לו ריח ייחודי, משהו מתוק וחריף, מושך ומרגיע, משהו שאי-אפשר לקבל מספיק ממנו.
"אני לא מוכנה לעבור את זה עוד הפעם." אני ממלמלת בעודי מביטה בשפתיו.
"מה?" הוא שואל, חיוך מעטר את שפתיו.
אלוהים הוא היה כל-כך יפה, בדיוק כמו שמלך צריך להיראות.
"אני לא מתכננת להיות הפילגש שלך." אני אומרת ומרחיקה אותו ממני, נזכרת בכל מה שלימדו אותי בחיי.
"מעולם לא היית הפילגש שלי, לא חשוב כמה רציתי אותך." ג'ורג' אמר וקירב אותי בחזרה אליו, ידיו מונחות על מותניי, או לפחות האזור בו אמורות להיות מותניי, כי מתחת לכל הבד הזה, אלוהים יודע מה יש שם.
"ואני לא אהיה." אני אומרת, מנסה לשמור על כבודי, למרות שאלוהים יודע כמה אני רוצה אותו.
"בסדר." הוא אומר, ונסוג ממני.
"אבל תבטיחי כי תישארי בכל זאת." הוא אומר, ותופש בידי, משהו בפניו אומר לי כי הוא מוכן להתחנן על כך.
"למה?" אני שואלת, יודעת כי לא אסרב לו, יודעת כי אני נתונה לחסדיו וכי אין לי לאין ללכת.
"כי את החברה היחידה שיש לי בעולם הזה." הוא אמר, והביט מטה אל ידינו.
הבנתי אותו. הבנתי את הצורך שלו במישהו שפשוט יהיה ידיד שלו, שפשוט יעמוד שם לצידו בזמנים קשים. אני מניחה שהייתם יכולים לחשוב שלמלך יהיו הרבה חברים, אך זה לא כך, משום שרובם לא אמתיים. בעולם הזה, הוא יכול לסמוך על אוסף מצומצם של אנשים.
וזה אמור להיות כבוד גדול להיות אחת מהם.