סיפור מסובך: פרק שביעי

לפני שהדלת נפתחה היה רעש בחוץ, חציי מלמולים, ורקיעות רגלים.
עד שהספקתי לקלות שהדלת נפתחה בכלל, הייתי כבר נתונה בחיבוק.
לא הייתי צריכה אפילו למשוב מי זה עשוי להיות, משום שלאיש מלבדו לא היה חיבוק כזה.
כשהוא חיבק אותי, תמיד הרגשתי מוגנת, כאילו דבר בעולם לא יכול לקרות, אהבתי את הריח שלו, חמים ומזמין, פשוט משכר, והנשימות על צווארי, היו פשוט מרגיעות.
"מה קרה?" אני שואלת לפני שאני נותת לעצמי לשקוע בחיבוק.
מעולם לא יכולתי להרשות לעצמי מותרות כאלו, רק כאשר זה היה הוא.
אני יודעת, זה מוזר, למה שאני אתן לעצמי לשקוע בחיבוקו כאשר נשבעתי שלא יהיה כלום בינינו, ואחרי שמשכתי אותו בזנב במשך לפחות חודש.
אבל, הוא לא אותו אדם.
עכשיו, הוא פשוט, אדם פגוע, ללא מעמד או כסף, אך כאשר הוא לובש את הכתר, הוא מלך, ואיני רוצה שום קשר אליו.
כאשר הוא מלך, הוא רוצה רק לקחת ולא לתת דבר בתמורה, אך כעט, הוא פשוט יצור אבוד שצריך עזרה.
הוא לא התחיל לדבר מיד, אלא רק לאחר שהעיף מבט אחורה, בודק כי הדלת סגורה, ורק לאחר כי זזנו אל עבר החלון, חדרי היה בקצה מגדלה, ואיש לא היה יכול להגיע אל החלון מבחוץ.
"היא הפילה." הוא לוחש אל אוזני, יודע כי אם מישהו יכנס, הוא יהיה בטוח, כי המלך פשוט מנשק את צווארי.
לא הייתי צריכה שירחיב מעבר לכך, הכול היה ברור.
היו שמועות בארמון, כי המלכה בהיריון, אך אלו היו רק שמועות, וכך קיוויתי שיישארו.
"זה נורא." אמרתי, והידקתי את חיבוקי.
הם נשואים רק מספר שנים, אך נלחשו כבר יותר ממספר שמועות לגבי הפלות, ואפילו נולד תינוק מת אחד, אם זיכרוני אינו מטעה אותי.
"מי עוד יודע על כך?" ידעתי כי זו תקופה קשה בשבילו, אך הייתי צריכה למלא את תפקידי ולצמצם נזקים.
"איש חוץ ממני." הוא עונה. "ממני, מן המלכה ומן המיילדת." הוא הוסיף, הבין כי אדם אחד יותר מידי יודע על כך.
המלה תשתוק זה היה ברור, אף אישה לא הייתה רוצה לספר ברבים כי היא ככול הנראה עקרה.
אך למיילדת לא הייתה שום סיבה לשמור סוד, היא יכולה לספר לכל מי שיהיה מוכן לשלם, ואז לברוח, להישאר ללא עונש.
"אל תדאג, אני אתקן זאת." אני מרגיעה אותו כשם שמרגיעים ילד.
מערכת היחסים שלנו הייתה כזאת רוב הזמן, היו אנשים שרצו אל הכומר המוודה שלהם עם סודות, יודעים כי כאיש דת אסור לו להפר את האמון השברירי, והוא רץ אליי.
אך זה היה כאשר הוא היה נסיך, מישהו שעשוי לשלוט, אך עשוי גם למות לפני כן, ועכשיו הוא מלך, הוא הווה והעתיד של הממלכה הזו, מילה שלו היא מצווה, ודבריו כמעט קדושים.
"אני פשוט לא מבין זאת," הוא לוחש. "למה היא לא יכולה ללדת בן חי ובריא?"
לא עניתי לו, לא רציתי לענות לו ובכך לחזק את המרה השחורה בקרבו.
"למה אלוהים עושה לי את זה?" הוא שואל, אך זה מוזר שהוא שואל זאת אותי.
הייתי ביתו של אבי, וכמוהו, לא האמנתי בקיומו של האל הכל יכול והסלחן, בעיקר משום שהחיים רחוקים להיות סלחנים.
"חשוך בנים ובת שנראית כאילו החורף הבא עלול להעיף אותה מכן." אה כן, ביתו, שכחתי ממנה, ילדה כבת שנתיים, קטנה אפילו לגילה, וחסרת צבע לחלוטין.
"אין איש שייקח את מקומי, אם דבר מה יקרה לי, ומה יקרה אז?" הוא מסתער אליי, אך מהר מאוד מאבד את רוח הלחימה שלו, ופשוט מחבק אותי.
ברגע ההוא, הרגשתי כאילו הכל חזר לקדמותו, אני לא בטוחה למה, אולי כי היה משהו אינטימי לחלוטין במחווה.
"אתה עוד צעיר, יש לך עוד שנים רבות, עד שתאלץ לדאוג בגלל דברים כאלו."
אני אומרת ומלטפת קלות את שיערו.
"היא לא יכולה להוליד ילדים, וממזרים אינם יכולים לעזור לי, מה עכשיו?" הוא שואל,
ונאחז בי כשם שאדם טובע יאחז באדמה מוצקה.
"אתה יכול להתגרש, או לערוף את ראשה."אני עונה ללא מחשבה.
"או שאני יכולה להרעיל אותה." אני אומרת זאת כבמחשבה שנייה, אך ידעתי שהוא יבחר באפשרות הזו, המוניטין שלו היה חשוב לו יותר מידי, ולכן ידעתי שהוא לא יבחר בשתי האפשרויות הראשונות, אך האפשרות השלישית, התאימה בדיוק.
אתם מבינים, בעוד שאימי הייתה אשת חצר, אבי היה מה שניתן לכנות מתנקש מלכותי, והעוד אימי לימדה אותי לחייך ולזמום, אבי לימד אותי, כיצד להיפתר מבעיות, וכרגע המלכה הייתה בעיה פשוטה. אתם מבינים, כל מה שצריך לעשות הוא להרעיל אותה קלות, ולהפיץ את עובדת ההפלה, אנשים פשוט יחשבו כי משהו הסתבך, ואם אשתמש נכון בכישרוני, אפילו רופא מנוסה לא יוכל לנחש כי סיבות מותה לא היו טבעיות.
"את תעשי זאת עבורי?" הוא שואל, מופתע. "עבור מלך שמחזיק אותך פה בניגוד לרצונך?" אני חייבת להיות זהירה יותר ,העובדה כי הוא קלט זאת, הראתה כי אני מתחילה להתרשל.
"לא." אני עונה לו, קולי קשוח."אבל אני אעשה זאת עבור חבר במצוקה." אני עונה ומחייכת אליו קלות.
פניו זרחו אליי בתשובה, ומשהו בעיניו, פשוט נראה כאילו הוא מצא את התקווה מחדש.
"ואז תוכל להתחתן עם מי שתרצה," אני אומרת."אולי אפילו עם הפילגש שלך, איך קראו לה, אנה-מריה?" אני אומרת לו, ומשהו בליבי, מקווה כי הוא ישלול את האפשרות הזו.
"היא לא חשובה כלל." הוא אומר, ומשהו בעיניו מאפיל רק ממשמע דבריי.
עיניו לא ממש מביטות בי, אלא יותר דרכי, כאילו, הוא שקוע במחשבות ודבר חוץ מהן לא חשוב.
"אך האמת היא, שמי שאני רוצה לעולם לא תסכים להצעתי."הוא אומר, וקם ונעלם.
יוצא מן החדר באותה פתאומיות בה הופיע.