סיפור מסובך: פרק רביעי

ישבתי בחדר הגדול, ולא ידעתי מה לעשות.
כבר חקרתי את כל האזור, את מערכת החדרים שניתנה לי.
ואני חייבת להגיד לכם, שהם פשוט ענקיים.
כבר בחנתי את כל השמלות בארון, אלו שלי, ואלו שכנראה היו מתנה מג'ורג'.
בחנתי כבר את כל החלונות, עוצרת למספר דקות לבחון את הנוף הנשקף מהן.
בדקתי כבר כל פינה של כל חדר, ועדיין לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
לא הייתי בטוחה איפה אני עומדת, ועד כמה הקרקע יציבה.
נשמע דפיקה בדלת, ואחריה הגיח משרת.
בגדיו היו מוקפדים, ושערו מסורק, אך משהו בו פשוט לא התאים למקום הזה.
"מיס בזיאל?" הוא שאל, ומקולו עלה, כי הוא מעדיף להיות בכל מקום אחר רק פה.
"כן?" אני שואלת, בקולי ממש אפשר לשמוע את ההתרגשות.
"המלך ג'ורג' מבקש את נוכחותך בארוחת הערב." הוא אמר, ויצא מן החדר, לפני שהספקתי להגיד דבר.
אבל התשובה היא כן.
התשובה אינה יכולה להיות לא, משום שאיש לא מסרב למלך.
הלכתי אחריו, למרות שהכרתי כמעט כל סנטימטר בארמון הזה.
אתם מבינים, למשפחתי תמיד יש מקום בארמון הזה.
אנחנו היינו יועצי המלך הרבה לפני שהיה צורך בתפקיד כזה, כאשר המלכים היו חכמים בזכות עצם ולא היו צריכים עזרה מאחרים, באותם ימים, רק כיוונו אותם מעט.
אך בעשורים האחרונים, אנחנו נהפכנו למלכים בכל מלבד בתואר,
אימי, שתנוח על משכבה בשלום, שלטה באביו של ג'ורג' הוא היה נתון כולו לחסותה, ואיש לא היה יכול לשכנע אותו כי זה מה שהיא עושה, ככל הידוע לו, אימי הייתה פשוט פילגש עם רעיונות.
אני יודעת מה אתם חושבים, ואני אעצור את המחשבה הזו פה, אני לא ביתו של המלך הקודם,
נולדתי הרבה לפני שאימי מצאה דרך לשלוט במלך, לפני כן, רק לגברים במשפחה היה את הזכות להיות יועצים למלך, אבל לא בגלל שלנשים לא היו יכולות לכך, הן פשוט החליטו לפני הרבה זמן, שאין להן רצון להיכנס אל תוך מרכז הסופה, הן היו חכמות, לא כמו אימי, וכמוני, הן ידעו כי עדיף לעמוד מהצד, ולא לעשות דבר, אך אני, אני גדלתי בצללים, וחלומי היה להיות במרכז יום אחד, ואני מניחה שדבר לא יעצור אותי מלהגשים את חלומי, אפילו לא אם יערפו את ראשי.