סיפור מסובך: פרק חמישי

אני המקום הזה כבר מספר שבועות, אך מלבד לשעשע את המלך, לא עשיתי הרבה.
נראה כי שעשע אותו לחזר אחריי, לקבל לא כתשובה.
אני חושבת, שהוא חשב שזה משחק, תחרות שבה הוא יוכל לנצח רק כאשר אומר 'כן'.
אני מבינה למה הוא עושה זאת, אך הוא נשוי, וככל האכפת לי, אשתו יכולה לשעשע אותו.
אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן הם נשואים, אך אני יודעת שקיבלתי הזמנה, שנשלחה לעיר שאת שמה איני זוכרת כבר מזמן.
"את בסדר?" המלך ג'ורג' שאל, והרגשתי באצבעותיו על צווארי.
"אני מודה כי בבואתך נפלא, אך הייתי מעדיף להסתכל ישירות על פנייך." הוא אומר, חיוך על פניו, קולו קורע אותי ממחשבותיי, ולראשונה אני מבחינה בנערה מולי, לא גבוה במיוחד, אך משהו בה מסקרן, עיניה גדולות, אך מלוכסנות, צבעיה לא מתאימים במיוחד לחזותה, שיערה דומה לטיפות דם, ועורה לבן כירח, עיניה נעוצות איפשהו בין שמיים בהירים וסערה.
היו לי פניה של אימי, אך צבעיו של אבי, ולפעמים פשוט שנאתי את זה.
חזותי הייתה שונה משל כל איש שאי-פעם הכרתי, וזה ממש לא פעל לטובתי.
זה משך תשומת לב של רמי דרגה, אבל לא היה לי את מוחה של אימי ולא רציתי במיוחד להתקדם במדרגות החיים, הייתי מאושרת לגמרי עם פינה קטנה משלי במקום כלשהו בעולם.
"איך אתה עושה את זה?" אני שואלת לפתע, לא מצליחה לשלוט בפי.
מבטינו נפגשים, ואחיזתו בכתפיי מתהדקת.
"עושה מה?" קולו עליז, אך משהו בכתפיו מתוח.
הוא ידע שאני קוראת אותו כמו ספר פתוח, הוא פחד ואהב את זה, אני מניחה שזה סיפק לו את אותה כמות אדרנלין כמו ציד, והוא אהב ציד הגון.
"איך אתה מצליח לרצות את כולם?" אני שואלת, ומסתובבת לעברו, הדרך היחידה בה היינו יכולים להיות קרובים יותר, היא אילו חצאיותיי לא היו מפריעות לו להתקרב.
הוא צחק, ברגע שהוא סיים להקשיב לשאלתי, הוא התחיל לצחוק.
"אני לא מרצה איש, כולם מרצים אותי." הוא עונה לי כאילו הוא מסבי דבר מה לילדה קש הבנה.
"אני לא." אני עונה לו, במין מרדנות ילדותית. כאשר אני קולטת מה עשיתי, אני מפחדת מעט, איש לא מדבר כך אל המלך, לפחות לא מישהו ללא מעמד כלל.
כי זה מה שהייתי בסופו של דבר, נערה ללא מעמד כלשהו בחייה החיה תחת טוב ליבו של המלך.
"את עוד תיכנעי לי." הוא אומר, ומרים את פניי לעברו, כך שאאלץ להביט בעיניו.
"את תיכנעי לי כפי שאימך נכנעה לאבי." הוא מוסיף, ואני רוצה לצחוק.
הוא חושב שאביו כבש את ליבה של אימי, כאשר האמת היא, שאימי צדה את אביו, וחטפה את ליבו.
"אתה לא רוצה שאהיה כמו אימי." אני עונה לו, וחומק בצעד קל מאחיזתו, חיוך ערמומי על פניי.
"למה לא?" הוא שואל, שמח שסוף סוף חזרתי להיות מי שאימי לימדה אותי להיות קלילה ופלרטטנית.
"משום שאני יכולה להיות הרבה יותר טובה."