סיפור מלפני שנתיים | גמור וקצרצר

זה היה פעם סיפור, מהתקופה שכתבתי גרוע XD לפני האתר הזה.
לא שיניתי כלום, בשביל שתראו איזה מטומטם זה.
_______

פרק 1-
ישבתי, שתיתי כוס מים, האוויר היה צלול מתמיד.
"למה היא לא באה?" שאלתי את אמא.
"נראה לי שהיא לא רוצה להיות בחברתך" היא ענתה.
וכנס לגן, אני מחכה באוטו.
"זה בסדר…" עניתי, ומיד רצתי אל הגן והבאתי לגננת את האישור,
רצתי בחזרה לחבק את אמא.
"ירין, ירין!" הגננת קראה.
"אני בא" השבתי בעצב,
"אמא, אני מת עלייך! איזה כיף שנהיה ביחד לנצח!"
אמא השיבה במבט עגום ואמרה לעצמה,
חבל שהוא לא יודע על מחלת הסרטן שלי.

~

פרק 2:

אור, (הגננת), את יודעת למה אמא מאחרת לאסוף אותי מהגן?
כבר עברה חצי שעה מאז ואני האחרון! :O

"אמא" לחשתי בעצב, "איפה את?" לחשתי שוב.

צילצול קטע את הדממה,
הגננת ענתה ללא היסוס.
פרק 2-
"תומר אתה רציני?" היא שאלה.
"כן" ענה קול מוזר מן הטלפון.

"וזה הגיוני לעשות את זה?" ענתה אחריי מספר דקות.
ואז כאשר ניתקה התחילה לבכות ואמרה לי,

"אמא שלך איננה עוד" לא הבנתי את פשר הדברים.
"אמא שלך מתה!" היא אמרה שוב, אני לא קלטתי את זה.
רק היום ליוותה אותי אל הגן, רק היום באה ושרה איתי שירי שבת ועכשיו היא איננה עוד? ואז פרצתי בבכי.
"אמא, את שומעת אותי?" שאלתי אל השמיים.
"אני אוהב אותך!" צעקתי לאפלה.

הגננת סגרה את הגן ונאלצתי ליסוע לביתה עד שאבא יגיע מבית החולים.
אולי יש עוד תקווה, חשבתי בליבי.

עץ הדובדנים שבשדרה עמד יפה כמו פעם
ואני עמדתי כמו מי שאיבד הכל.

~

פרק 3-
"אמא" קראתי.
"למה עזבת אותי?" צרחתי.
ופרצתי בבכי.

לא ראיתי את אמא מהבוקר, ואפילו שזה ממש מעט זמן.
התגעגעתי, כי אולי היא לא תחזור.

"שש.." תכף באים אורחים, הגננת השתיקה אותי.
הלוואי והייתי מת, חשבתי לעצמי.
"למה זה קורה דווקא לי" פתאום נפלטה לי השורה הזאת.

"אני מבינה אותך" אמרה לי הגננת.

עברו שנים…חודשים ושבועות.
ואמא לא חזרה, נאלצתי לחיות בלעדייה.
אני כבר בכיתה ד' ואני בן 9 ומשהו.

"אבא נגמר החלב" צעקתי.
"אז לך לקנות!" הוא ענה.
"בבקשה תעשה לי טובה" הוא ענה לי בקול עגום"
"אני עייף, אני כ"כ הרבה בבית החולים
עד שאני לא עומד על הרגליים, הרופאים רוצים לנתח את הגופה של אמא"

כבר היה מאוחר, יצאתי למכולת לקנות חלב.
פתאום אני רואה פתק, משום מקום.

~

פרק 4-
ילדי היקר, זאת אני, אמך רותי.
אני אוהבת אותך, וסוף סוף הצלחתי לכתוב את המכתב,
מחזיקים אותי בשבי ודורשים כופר של 2 מיליון שקלים,
ואין לנו כזה סכום בבנק אז עומדים להרוג אותי עוד שבוע.
אני מבקשת שתגיד לאבא שאני אוהבת אותו!
ושאני ברחוב טלמן או משהו כזה.. בתל-אביב.

ושתזכור שאתה בני האהוב והיחיד,
בתודה, אמא"

לא! התחלתי לבכות, מה אני יכול לעשות?
רצתי לביתי ולפתע אני רואה איש עם גוף חסון שאומר.

ביי, ביי ילד נחמד.
אמך כתבה את המכתב ואסור לך לגלות לאף אחד.
את מקום המסתור,
אז אני הורג אותך!

ויירה בי 3 יריות בבטן.

~

פרק 5-

"אוווווו!" צרחתי.
"אתה מטומטם!" אמרתי בקול!
וצנחתי לארץ.
ומתתי
"פוו… הצילו, הצילו" נשמעה לפתע קריאה.
אבא ראה את אמא רצה ואותי שוכב על הריצפה מת,
"איך דבר כזה יכול לקרות?" הוא גנח בקול.

"וואו!" הוא צעק בקול.

לפתע נשמעו ייריות,
"אם אתה לא זז מפה אני יורה" הוא איים על אבא.

לפתע קמתי מעט, ואמרתי.
"אבא, לא!" והתעלפתי.

~

פרק 6- האחרון!

"איפה אני?" שאלתי בלחש כשהתעוררתי,
"יש כאן מישהו?" שאלתי בקול רם.

פתאום נכנס לחדר איש שלא זיהיתי,
"זה אני" דוד, אבא שלך.

"אבא?" שאלתי
"כן, זה אני" הוא ענה.

"אז איפה אני?"
"בבית החולים, יש לך רסיס של כדור בבטן, אבל הצלחת לשרוד".

"וואו, עניתי מופתע, כמה זמן אני ישן?"
"כבר 3 חודשים, זה המון זמן מהחיים". הוא ענה קול עגום.

"איפה אמא?" שאלתי בבהלה!
"בחדר ליד, מדברת עם הרופאים, אני אגיד לה שהתעוררת" הוא ענה.

"אבא, אני אוהב אותך! וגם את אמא, אל תעזבו אותי אף פעם!"
אמרתי והתחלתי לייבב.

לפתע הרגשתי כובד בגופי והבנתי שאני לא אחיה עוד.
נשמתי את נשימתי האחרונה וגנחתי "אני אוהב את העולם",
ומתתי.

אחרי אותו יום האוויר שבבית לא היה אותו דבר,
אבל נולדו לי אחיות תאומות ולא זכיתי לראותן.

הסוף.