סיפור ללא שם- פרק שני (סוף סוף!)

"לילה טוב" צעקתי לעבר הילדים הקטנים, שהתקבצוף מחובקים בשקי שינה ספורים, עטופים בעלים ובשמיכות שמצאנו, סוודרים וחולצות, העיקר שלא יהיה להם קר.
"לילה טוב!" הילדים צעקו לעברי, כבר כמה נחירוות נשמעו, והילדים מלמלו בשקט תפילה לילית. לא רציתי להפריע להם, אז החלטתי לצאת ולטייל קצת ביער, הפנס בידי האחת, והשנייה מחבק את גופי, הלבוד רק במכנסיים דקים וגופיה, את הסוודר והחולצה נתתי לילדים הקטנים שקםאו מקור.
לא יועת כמה זמן הלכתי, אורות המחנה שלנו התעמעמו בין העצי הגבוהים, והקור התחיל לחדור אל תוך עצמותי, הסתכלתי קדימה, מתעלמת מהדמעות שאיימו להתפרץ.
"טוב.. אין פה אף אחד" חשבתי, התיישבתי על סלע אפור וגדול, מחוסה במעט תחב ועלים אדומים עיטרו אותו, התכלתי על הציור שנוצר מהעלים, משהו בילתי מובן, חסר משמעות. כמוני. הרגשתי איך העצב והכעס גואים בי, הגעגועים, האהבה למייקל אחי וג'וש בן דודי, הגעגועים למייגן חברתי הטובה, לכולם בעצם בעיר, הבנאדם היחיד שנאר איתי פה היה ג'ונתן.
"מי צריך אותו בכלל…" אמרתי בשקט, אם הוא אולי שומע אותי. הדמעות ירדו אחת אחרי השנייה במורד הפרצוף שלי. הפרצוף המכוער שלי.
אף מעוקל, פצעונים פה ושם, שיר שחור, ועיינים חסרות הבעה וצבע. אף אחד לא אוהב אותי, מי צריך אותי בכלל?
הדמעות חיממו את פנים המלוכלכות שלי. היה בהן משהו מנחם נורא.
" הכול בסדר…?" נ שמע קול, שתיי ידיים חמות וחזקות אחזו בכתפיי, וגוף חם התיישב לידי, אוחז בכתפיי ומנסה לתפוס את מבטי.
"עזוב ג'ונתן…" מלמלתי וישרתי מבט אל תוך היער, טובעת במערבולת הצבעים שהשתקפו בצל הלבנה.
"מה קרה שאת בוכה?" הוא אמר בקול קשוח ניסה לנגב את הדמעות שלי.
"למען השם ג'ונתן!" קפצתי, המגע שלו בפנים שלי הקפיץ אותי, זה היה מגע נעים, ידידותי.
"מה?" הוא שאל בבלבול, מזיז את ידו מפרצופי חזרה אל ברכיו.
"אסור לך להתחיל אם מדריכה!" שמעתי את עצמי אומרת זאת, מתבדחת וצחקקת. למרות שבפנים בכיתי, הייתי עצובה ומדוכאת.
הוא גיחך.
"נשבעת לך, מעולם, אבל מעולם לא היית כזה רציני" אמרתי וישרתי אליו מבט. שיערו הבלונדיני הגיע עד הלסת התחתונה שלו, ועייניו הכחולות היו צלולות לחלוטין. אפו הישר והמתוק, והנמשים שלו הכניסו אותי לסטרס. נשמתי עמוק והמשכתי "מיד הייתי צוחק, מתבדח, תמיד היית… ילדותי…" מלמלתי בשקט. הוא גיחך שנית.
"מה כבר כול כך מצחיק אותך בדברים שאני אומרת?" שאלתי בעלבון.
"כי את צודקת…" הוא אמר "אני תמיד אופטימי וצוחק, ילדותי כמו שצריך להיות, בגלל אח שלי, הוא הרציני יותר, ואני צריך להפוך לליצן, לחסר אחריות ומצחיק, בדרן וילודתי כמו כול ילד מטומטם בן עשר" הוא נאנח "פשוט… כשאני חושב על זה… אני לא כזה. בלילה, כשאני לבד, אני ממציא לעצמי דמויות " הוא התחיל לדבר בהתלהבות "הו]ך לבנאדם אחר, שר ועושה את מה שאח שלי תמיד עשה, הופך לבוגר ולא ילדותי, כול הריעונות הילדותיים של רקיעה ברגליים ומחיאות הכפיים בכיתה משתנות במהירות למשהו אחר, משהו דמוי… אולי תבונה?" הוא הסתכל עליי במבט נבון.
"זה לא אתה" אמרתי לו, כי באמת, ג'ונתן היה בדרן וליצן וילדותי, בעוד שאני הייתי רצינית ופילוסופית.
"זה כן אני, רק לא משנה איפה אהיה תמיד יהיה מישהו אחר שיותר טוב ממני" הוא אמר בעצב והפנה את מבטו אל תוך היער, ואני נשארתי לבהות בשיערו הבלונדיני. "ועכשיו אני היחיד פה" הוא חיי אלי.
"תקשיב אני…" אמרתי, מגמגמת, התחלתי לאבד את הראש והלב. הילד הזה התחיל לשבו אותי בקסמו. "אני לא יכולה להאתהב בילד הזה!" אמרתי לעצמי בלב "אסור, כבר קרה שהיית מאוהבבו… זה לא נגמר טוב!" הזכרתי לעצמי את אירועי שנה שעברה. הדמעות שוב התחילו לזלוג.
"מצטער.." הוא מלמל. הוא המשיך להסתכל אל תוך היער, וכך גם אני, הצבעים התערבבו ויצרו שלמות.
לאחר שתיקה ארוכה למדי הוא התחיל לדבר.
"את לא חושבת שזה יפייפה?" הוא שאל, ממשיך להביט אל תוך היער.
"לא יודעת" עניתי.
"גם אני" הוא טופף בעצבנות על האבן, ואז, בפתאומיו מולחלטת, ידו נחה על ידי, החמשל והחום עלו אל תוך מוחי ועיני נפערו חלוטין. הוצאתי את ידי מידו במהירות על.
"מה אתה עושה!"
"אני.. אה.. מצטער… קצת נסחפתי… אה…" הוא התחיל לגמגם, מאבד עוד קצת מהמעמד שיצר לעצמו במוחי. פתאום הכתה בי המחשבה.
"בן דוד שלך, ג'יק.. זה שעכשיו כיתה מעלינו?" שאלתי אותו, הוא הנהן בעצב "הוא נשאר במלחמה… נכון?" שאלתי. הוא נהם. "אז תקשיב" קפצתי, הבנתי משהו, המילי יצאו מפי בשטף. "נכון הוא סיפור לי שאתם מתאמנים בבית?" השאלתי. הוא גיחך. "ברור!" הוא אמר בלעג.
"מה… לא?" אמרתי באכזבה.
"למה נירא לך?!" הוא אמר בכעס. "מה… אנחנו חיילים או משהו?" הוא כמעט צעק.
"בסדר.. בסדר תרגע!" נגעתי בידו. "רק תסתום כבר" הוא נאנח והסתכל למעלה אל הכוכבים שבהקו בשמים הכחולים.
"ומה.. אתם כן?" הוא שאל לאחר שתיקה קצרה.
"אה… לא… סתם שאלתי" שיקרתי לו. והרפתי מידו הקטנה. הייתי צריכה להיזכר שאני בת 11, והוא רק בן 10. שאני גדולה ממנו בשנה. ולמרות שעוד מעט יהיה בן 11, אני אהיה בת 12. אנחנו… אין לי זכות לאהוב אותו. ידידים? גם זה בקושי. הדמעות עלו והמשיכו זלוג.
"אני חוזר למחנה." הוא אחז בידי.
"בסדר" אמרתי בחיוב.
"בטוח?"
"כן. אמרתי לך!" אמרתי לו בכעס. הדמעות המשיכו לזלוג, הגעגוע והכאב באיבוד יקיריי היה קשה מידי.
"אם את רוצה אני יכול להישאר פה איתך!" הוא הצהיר.
"לך כבר מטומטם!" קמתי מהאבן וצעקתי. עייני עצומות, הקור חודר אל עצמותי והחולשה עוטפת אותי, צנחתי על מצע העלים הרך. מייבבת ומייללת. פאתום דיים קלות עטפו אותי.
"הפעם האחרונה שניא מחבק אותך" הוא אומר לי.
"תעזוב אותי, מניאק" מלמלתי והשתררתי ממנו. פחדתי ממנו. לא רציתי אותו. התחלתי לרוץ אל תוך החושך של היער. ואז שיניתי כיוון, והתחלתי רוץ לכיוון המחנה שמעתי את צעדיו מאחורי, לא היה לי אכפת רק המשכתי לרוץ, הגעתי אל הקטנטנים, כיביתי את האורות, את הפנסים והלפידים, ואת המדורה.
השארתי רק אחת, בקצה המרוחק של המחנה, מהכיוון ההפך ממנו ג'ונתן אמור להגיע. שיאבד מצידי.
נשכבתי על מצע תחב עדין, עצמתי עייני וניסיתי להרדם, בשניות הספורות לפני שהחלום בלע אותי, שמעתי נשימה עמוקה, וגוף חם לידי.
באותו הרגע נשבעתי "אני שונאת אותך ג'ונתן מייסירויס"