סיפור ללא שם- פרק שלישי
בבוקר קמתי עטופה במשהו חם, תחילה חשבתי שזו שמיכה, ואז גיליתי שהשמיכה הזו נושמת בכבדות ומתפתלת.
"ג'ונתן!" קראתי בכעס, הוא מצמץ בעייניו.
"אוי.. היי?" הוא שאל. מחייך.
"קטנצ'יק!" דחפתי אותו. וצחקתי!
"בוא נעיר את הילדים הקטנים!" הקמתי אותו ממצא הטחב בחיוך, איזתי בידיו והקמתי את הילד הקטן. אתמול בערב הוא נראה אולי גדול, חזק וחכם. מישהו שהוא לא כמעט אח קטן משלי. עכשיו אני מסתכלת על הגוף הצנום של ג'ונתן, קטן, חולצתו להבנה מונחת על גופו, גדולה עליו בכמה מידות, מרושל וארוכה, עייניו בוהקות כמו של ילד קטן. שיערו מלא ברק, משתקף באור השמש. הוא נראה כמו ילד קטן, לא כמו הבנאדם החזק שהיה אתמול, אפילו קולו הפך לקטן יותר. פשוט בנאדם שכיף לצחוק איתו, בנאדם… שונה.
"זה לא אכזרי?" התקפל.
"לא…. אנחנו צריכים להגיע לפנימייה של דנקן" פרעתי את שיערו וחיבקתי אותו. הפעם כמו אחות גדולה. נישקתי את ראשו והוא צחקק.
"את סתומה" הוא מלמל, בעודו מקים כמה ילדים קטנים, שייללו לאימותיהם, מחובקים ורוצים לשון. בבוקר היער היה הרבה יותר יפה, מלא באור ירקרק, שמח והציפורים צייצו, הסתכלתי אל השמיים, אל השמש החמה.
"איזה כיף!" מלמלתי, מחבקת ילדה קטנה בת חמש, שחייכה וביקשה תפוח. "רגע.. מה אמרת?" חייכתי אליו חיוך זועף. "אמרתי שאת סתומה!" הוא אמר וגיחך. פרעתי את שיערו הבלונדיני שמיד התיישר וחזר עלצמו.
"אתה מעצבן נורא" אמרתי בחיוך. זה היה אחד הבקרים היותר כיפים שלי, אח קטן, חמוד ומתוק, שאני מחבבת נורא.
"אני יודע" הוא עזר לילד קטן לוהריד סוודר. שתקנו, כול אחד מתעסק בילדים שלו. קיפלנו את שקי השינה.הכנסנו אותו אל תוך התיק ויצאנו, כול אחד אוחז יד של ילד בן 7,ומחוריו טור ילדים קטנים יותר שהולכים אחרינו ברעש ענק, צועקים וצוחקים. אורות העיר כבר נראו לעיינינו.
"זה היה מהיר" הוא אמר, אוחז בידו של ילד בן שבע, שצחק.
"אני יודעת… ציפיתי להרפתקאה… אתה יודע… יותר גדולה" אמרתי, המשכנו לרוץ.
"כאילו… זה קל מידי!" הוא נהיף בידיו.הוא נראה ככה מגוחך לחלוטין.
"חתיכי קטן שלי…. שקט רגע" ציחקקתי. ואז הרצנתי והמשכתי "תמיד סיפרו לי שהיער הזה מלא בסכנות וכאלו…" אמרתי בלחש, מתקרבת אליו בשקט. אבל הילד שאחז בשרוולי התחיל לרייר ולבקש שנשב לנוח.
"נחים!" צעקתי, התיישבתי גדוגמא על העשב, הרוח הייתה נעימה, החום היה ממיס, והאור ייפה את הכול. הרגשתי בגן עדן, של צעקות של ילדים אבל גן עדן! שני טורים שלמ ילדים התיישבו, צועקים לאוכל ומים.
"אוי…. לא אכלנו בבוקר!" נבהלתי, שכחתי לגמרי מהעניין. הוצאתי קרקרים מהתיק. העברתי אותם בין הילדים, בסוף לא נשאר לנו דבר… אבל לא משנה.
בעוד שהשקית השנייה מועברת בין כולם, התחלתי לחשוב שזה אמת קל מידי, כול הסיפורים על הדובים והמפלצות, על הרוחות והעצ המהלכים, והציידים והאוייבים, במיוחד על צבאות האופל… פתאום זההיה בילתי אפשרי כלל!
ג'ונתן ניגש אליי, מבטו שואל. הנהנתי בראשי לשלילה.
"אבל זה בילתי אפשרי!" הוא לחש. "אין סיכוי שכאילו… באמת אין דובים וכאלו! איך יכול להיות שנשארנו בחיים!" הוא שאל.
פתאום חסר לי שיער ג'נג'י בוער.
"רגע.. איפה ג'ק!"
הייתי מבועתת, ספרנו את כולם, כולם היו, צוחקים וצועקים, מדברים ונהנים, רק ג'ק היה חסר.
"איפה הוא!" נכנסתי ללחץ, טייילתי בחרבי האזור, לחוצה ומחשבות מתרוצצות בראשי. "אולי הוא נאכל? או נחטף!" עצרתי במקום, רשרוש שיחים קטע את כול שאר הזוועות שחשבתי עליהן.
"איפה המחנה?" שאלקול מתוק.
"הנה אתה ג'ק!" צעקתי וחיבקתי את היצור הקטן.
"איפה היית?" שאלתי, בוכה מרוב שמחה.
"הלכתי לעשות פיפי" חייך היד. אבל אל חיוך תמים של ילד קטן… אלא… אא חיוך זדוני. הוא אחז בידי בחוזק, ניסיתי לשחרר אותה אבל לא הצלחתי, הפחד הקפיא אותי. ג'ק הסתכל אל תוך עייני ואמר:
"עכשיו את הולכת לישון" הוא בעט בראשי ונפלתי, שוקעת באפלה, קולותיו של ג'ונתן, מתערבבים אם של מייקל, דניאל, וג'וש, ושל אבא.
"לילה טוב דייניס!"
תגובות (0)