סיפור ללא שם(בינתיים)

הוא זכר שצרח. צרחה יומיומית של תינוק בן יומו, למרות שידע שהוא במצב הרבה יותר מפחיד וחסר וודאות מאשר תינוק שרק זה נולד.
והקולות, אוח, הקולות. הם היו הדבר שהפחיד אותו יותר מכל, במסדרון הלבן המסוייט ההוא, הנראה שמתארך עד לאין סוף. הוא ניסה להרגיע את עצמו ונשם נשימות עמוקות. לא יכול להיות שחזרתי… למקום הזה, חשב לעצמו. אני בסדר, אני נורמלי, אבל בעומק ליבו ידע שאין זה כך.
הקולות נמשכו והתארכו מאחוריו במסדרון, אבל רעשם צרם באוזניו והוא ניסה פשוט להמשיך הלאה, אך נראה שעקבו אחריו לכל מקום אליו הלך, לא שהיה גם לאן ללכת. המסדרון פשוט התמשך ישר, ללא עיקולים או פניות לצדדים.
ליבו התמלא חרדה, אבל הוא ניסה להמשיך וללכת. הקולות הלכו והתקרבו אליו, השיגו אותו והוא שמע את זמזומם החרישי, שהחל לשאוב אותו יותר ויותר. הוא פחד, באמת ובתמים. הם עמדו מאחוריו ובחנו אותו כמו חיה בכלוב, ולכל אחד מהם יש הערה משלו לגביו. הם עמדו והתעצמו, עמדו וגדלו לנוכח אימתו הגואה. הוא הרגיש כחרק קטן שעומד להימחץ בידי ענקים. והקולות עמדו שם ובחנו אותו, לועגים ושמחים לאידם.
והנה הוא, הקול הנורא והשחור ביותר, שלא היה יכול אפילו לראות את פניו. הוא בחן אותו בהתעניינות מלווה בשמחה לאיד וקבע שישאירו אותם לבד, שהוא צריך ללמד אותו לקח, אחת ולתמיד. שאר הקולות נענו ברצון, כמה מהם אף נעצו בו מבטים מיואשים, כאילו הינו מישהו החולה במחלה סופנית ושהרופאים מודיעים לו שאין תקווה. והוא היה רק ילד.
"התנהגת לא יפה היום," אמר הקול השחור בשמחה לאיד מלווה בלעג. "ואתה יודע מה הן ההשלכות להתנהגות לא יפה?" הוא ידע, מובן שידע, אבל לא היה יכול לענות מרוב האימה שאפפה אותו. הקול השחור התקרב אליו יותר ויותר, מרגיש בהבל נשימתו. הוא חדר אליו יותר ויותר, חדר אל תוך נשמתו, עד שהרגיש שהוא נקרע מבפנים. הוא צרח לעזרה, מתחנן מהקול השחור וחסר הרחמים שיפסיק, אך הוא בעיניו השחורות, צוחק צחוק חרישי וממשיך, ללא רחמים. והוא פוחד, כל- כך פוחד… זה לא אמור לקרות. והוא ניסה להתנגד, צועק ובוכה, אך כבר אין תקווה. הקול נמצא עמוק בתוכו עכשיו, חלק ממנו ומישותו. החלק האפל של ליבו… שאף אחד לא מודע אליו.
הוא התעורר באחת מן הסיוט המצמרר, גופו חם וספוג זיעה. הוא ניגב את מצחו מן אגלי הזיעה כשהדלת נפתחה באחת והאור נדלק, הופך אותו לעיוור למספק רגעים, עד שעיניו התרגלו.
"אתה בסדר, ויל?" שאלה אותו גב' מורגן. "שמעתי צעקות מחדרך."
"זה היה רק סיוט," ענה לה הוא ונשם נשימה עמוקה. "אני בסדר עכשיו."
"זה אותו הסיוט כל פעם?" היא שאלה אותו, מוטרדת. קמט נוסף העמיק במצחה, שגם ככה היה חרוש קמטים. שיערה האפיר במקצת והוא הרגיש רע על שגרם לה לדאגה רבה כל- כך. כשלקחה אותו לראשונה לביתה, פניה היו שופעות ונטולות כל קמטי דאגה וחרדה. ואילו עכשיו, היא נראית כאילו הזדקנה במאה שנים לפחות, נושאת עליה את כל עולו.
"כן," הוא השיב לה,מבטו מדוכדך. "אבל,אני בסדר עכשיו, באמת."
"אולי אבקש מד"ר פרינקרסון להגדיל את המינון?" היא תהתה בינה לבין עצמה.
"אין צורך." הוא מיהר להגיד. ד"ר פרינקרסון, שהיה גבר בסביבות גיל הארבעים, בעל שערות בודדות שבצבצו מתוך קרחתו הבוערת. עיניו היו כחולות וגובהו היה ממוצע בהחלט. הוא תמיד הקפיד לשים במשרדו תמונות של משפחתו המאושרת, כדי להדגיש עד כמה הוא נורמלי לעומת מטופליו, מי שלא יהיו. היה הפסיכולוג שלו. הוא שנא את הפגישות הארוכות וחסרות- התכלית האלו וממש לא התחשק לו לחשוף את מחשבותיו בפניו, מכיוון שלדעתו מחשבות אמורות להיות בבעלותו הפרטית של האדם. מי כמוהו מבין את זה, חשב לעצמו.
בכל פגישה שאל אותו ד"ר פרינקרסון שאלות כגון מה שלומו, או כיצד הוא מסתדר בלימודים. הוא פשוט הנהן בראשו לעומתו וחזר לשתיקתו הרועמת. למען האמת, זה לא היה בכוונה תחילה, כמו שציין הד"ר בכל פעם שפגש את אמו או את אביו המאמצים. הם סירבו להבין, חשב לעצמו, שהוא לא באמת יודע על מה לדבר, לחשוף את מחשבותיו הכמוסות ביותר, ועוד בפני כמו אפס כמו הד"ר פרינקרסון שאהב להסתכל באתרים פורנגורפיים במחשב כשאשתו לא הייתה בנמצא.
בסופה של כל פגישה, הד"ר הביא לו כמה מרשמים לתרופות שלפי דעתו נזקק להם. כל מיני כדורים כנגד דיכאון וחרדה. הוא שנא את הכדורים הללו, שגרמו לו לעייפות רבה ולפסיביות מאוסה שלא היה יכול לסבול. ובכל זאת, נטל אותם, על אף תופעות הלוואי שנגרמו לו. הוא ידע שהאופציה השנייה הייתה חזרה ל… מקום ההוא. המקום הנורא הזה, שהשתדל להדחיק את זכרונותיו ממנו. ובכל זאת, מעיין הזיכרון לא הרפה ממנו וחזר אליו בלילותיו, בצורת סיוטים. וכל מה שהוא רצה, משאלת ליבו הכמוסה ביותר,הייתה להיות נורמלי. אך, נראה שלא משנה מה עשה,תמיד הצליח להיראות כהפך הגמור מנורמלי. אביו המאמץ כבר מלכתחילה לא היה בעדו, ועכשיו, נראה שהתייאש ממנו לחלוטין. אמו המאמצת, על אף שראה כמה היא מנסה להיות סבלנית עימו, מתחילה לתהות מה הבעיה. מחשבותיה היו סוערות וקודרות והוא חש בכך.הוא שנא את אותה התחושה שקיננה בו, שהכל באשמתו.
"ויל, אתה שומע אותי?" היא שאלה אותו וקטעה את חוט מחשבותיו. היא הביטה בו בעיניים ירוקות חודרות, שעצב ודאגה ניבטו מהן, אך יותר מכל, תהייה לגביו.
"כן," הוא השיב לה במהירות. "מצטער, פשוט חשבתי לעצמי."
"אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר," היא פלטה במהירות, לפני שהספיק להגיד משהו. "אני יודעת שאתה מנסה להסתגל, ויל. אך מורתך, גברת ליסבון, אמרה לי שאינך-"
"מה הכלבה הזו כבר יכולה להגיד?" הוא התפרץ לדבריה בלא לחשוב פעמיים. "היא שונאת אותי עד עמקי נשמתה. מובן מאליו שלא תמטיר עליי מחמאות."
"אל תדבר בשפת הרחוב הזו, איש צעיר," היא אמרה לו בזעם, מה שהיה יכול גם לדעת לפי איך שכינתה אותו. כשהתרגזה עליו, בשל סיבה כזו או אחרת, תמיד קראה לו 'איש צעיר'. "חוץ מזה, אני בטוחה שדבריך אינם נכונים. גברת ליסבון מנסה לעשות ככל יכולתה למענה, למרות שאתה, לא ממש מעודד אנשים לנסות לסייע לך," היא נשמה עמוקות והמשיכה. "נפגשתי איתה כמה ימים לפני כן בבית הספר. היא אמרה שאתה בחור מוכשר מאוד, ויל, מוכשר ואינטיליגנט מאוד ושיש לך פוטנציאל רב, אבל," המילה הזו, חשב לעצמו, שחייבת לגדוע את כל שאיפותיו. "שאינך טורח אפילו להשתתף בשיעור, אלא רק מצייר ציורים חסרי פשר. היא הראתה לי אחד מן הציורים שציירת והביעה דאגה למצבך, ויל. ולמען האמת, גם כשאני ראיתי את אותו הציור נבהלתי לחלוטין."
"את לא חייבת להסתכל על הציורים שלי," סינן בכעס שלא התכוון אליו. "וחוץ מזה, לא עדיף שתתרכז בבעיות המשמעת בכיתה מאשר בנער אחד שמצייר?" הוא שאל ברטינה.
"אינך יכול פשוט לשבת ולצייר לך כל היום." היא אמרה בתוכחה, למרות שניסתה להיות עדינה. היא שנאה לריב איתו, גם מעצם העובדה שנראה שהשתפר כל- כך מאז הפעם הראשונה שחזו עיניו בביתה. הוא נראה כל-כך אובד עצות וחסר אונים, אבל אז היא האמינה בכל ליבה שתוכל לשקמו. ואילו עכשיו, למרות שהתנהג כרגיל, למעט כמה תקריות בבית הספר ונראה כמו כל נער, היא תהתה האם מאמציה השתלמו בכלל, האם ויתורה על קריירה מרשימה כאחות, או השחיקה האיטית, אך הממושכת ביחסיה עם בעלה, שמן ההתחלה לא תמך בהחלטתה להביא את ויל לביתם. הוא אמר לה שאינו יכול להרשות לעצמו מבחינה כלכלית להפוך את ביתם לבית מחסה לכל מיני עזובי נפש.
בנוסף, אמר לה ד"ר פרינקרסון, בפגישתם הראשונה או השנייה, היא לא זכרה בבירור, שבהתחשב בכך שויל הגיע מאין שהגיע… יהיה לו קשה מאוד ואף בלתי אפשרי להשתלב בחברה, בין נערים ונערות נורמטיביים. היא התווכחה איתם רבות לגבי כך בעבר, עם שני גברים בעלי השפעה רבה בחייה, והיא ניצחה אותם. כשהתעקשה על משהו, פשוט לא הרפתה ממנו, וכך היה גם בנושא הזה. ואילו עכשיו, משחשבה על כל השתלשלות העניינים, מחשבות חרטה עלו לעיתים במוחה. האם כל המאמץ הזה היה שווה בכלל, חשבה לעצמה. אולי היה עדיף לו הייתה משאירה אותו שם, נתון בידיהם של אנשים מנוסים ממנה. מצד שני, היא ידעה שלא הייתה מצליחה להדחיק את מראהו כשפגשה אותו לראשונה. חלפו חמש שנים מאז, ועדיין, אותן המחשבות צפו ועלו בתוכה ללא סוף.
"אני חושבת ששנינו צריכים ללכת לישון," היא אמרה לבסוף. "מחר נדון בעניין. אינני מוכנה לכך שגברת ליסבון תגיד עליך דברים מעין אלו. אני יודעת שאתה משתדל, ויל, אבל עליך להשתדל עוד יותר," היא רכנה אליו בכדי לנשקו, אבל הוא סובב את פניו לכרית, כך שלא יכלה לעשות זאת. "לילה טוב, ילד…" היא אמרה לו בקול חנוק ומיהרה לכבות את האור ולצאת מן החדר, משתדלת בכל כוחה לא לתת לדמעות להציף את עיניה.
כשהיה בטוח שהיא כבר מחוץ לטווח שמיעה, פרץ קול חנוק מבין שפתיו והוא החניק את ראשו בכרית, בכדי לתת לדמעותיו לצאת החוצה. הוא חייב להשתדל יותר, חשב לעצמו. חייב להשתדל ולהשאיר את עברו מאחוריו.