סיפור ללא סוף – אתם תמשיכו אותו

האור החל להאיר על חוף הים השומם, וקרני השמש הראשונות החלו מפציעות צובעות את החול בגווני הזהב, ודממת הבוקר הפסטורלית, הופרה רק ע"י שאון הגלים המתנפצים אל החוף באין מפריע.
שם באמצע החול הזהוב, במרחק לא רב ממקום שבירת הגלים, הוא שכב, גבו כלפי מעלה, ופניו כלפי מטה, ראשו מונח על מפרקי ידו השמאלית, וידו הימנית צמודה במהופך למותנו הימנית.
הוא החל לנוע קלות, מזיז תחילה את ראשו באיטיות…הוא פקח את עיניו אט אט, מנסה להסתגל לאור הבוקר שרק עכשיו הפציע. הוא התיישב בעדינות והחל מביט סביב; מה זה? איפה אני? מה זה המקום הזה? ואיך בכלל הגעתי לכאן? הוא שאל את עצמו, מתאמץ לשוא להזכר מה הביאו עד הלום… הוא סובב את הראש והביט על הים הענק שהיה פרוש מאחוריו…לא הייתה במקום נפש חיה, גם באופק הוא לא ראה דבר, והמשיך לשבת ככה על החול מהרהר, ומנסה להזכר… אט אט החל לקום, מנסה לעמוד- דבר שלא היה לו קל כלל ועיקר בהתחלה מעד , ורק בניסיון השני הצליח לעמוד זקוף לחלוטין על שתי רגליו. הוא ניער מעליו את החול והביט בחמלה על בגדיו הרטובים והקרועים. מלבד בגדים אלה לא היה עליו כלום, לא שעון לא שרשרת לא טבעת כלום… הוא הסתובב לכייוון הים והביט אל האופק הרחוק, מנסה לצוד בעיניו איזה כלי שיט בודד, אבל כלום הכל היה שומם להפליא ודממת מוות אפפה את המקום. שוב הוא ניסה להזכר כיצד הגיע לכאן, אך ללא הצלחה…הוא החל להרגיש תחושת רעב וצמא, והבין, שלא חשוב כרגע איך הוא הגיע לכאן ולמה, אלא שהוא צריך לנסות לחפש אוכל, ואולי מקום להניח את ראשו. אבל לאן ילך, לאיזה כיוון הרי אין כאן כלום מסביב, ואילו ציפורים הוא עוד לא ראה עפות בשמיים . הוא פרש את ידיו לצדדים נותן לרוח הבוקר הקרירה לשטוף את פניו הנאים, ידו הימנית צנחה מטה, אך השמאלית נשארה ישרה, ולכן החליט לפנות שמאלה דרומה, והחל ללכת, רגלו הימנית החלה לכאוב, אך הוא לא יכול להרשות לעצמו להתייסר בכאב, והמשיך לנוע דרומה, מדי פעם מביט לצדדים ולאחוריו לתור אחרי שרידי ציביליזציה…וככה הוא הלך והלך והלך…