סיפור ללא כותרת – הקדמה

כל החיים שלה, שירה גדלה במקום מסוים, רגילה להתנהג בצורה מסוימת, עם חברים מסומים, ובגלל זה השנוי הזה היה כל כך גדול בשבילה. בעודה מסתכלת, בפעם האחרונה, על הבית הריק מרהיטים שלה נזכרה שירה ביום שבו ההורים שלה הודיעו לה שהם מחפשים דירה חדשה. היא לא התפלאה במיוחד, כי הדירה שהם חיו בה עד עכשיו לא הייתה דירת החלומות, דירה בקומה חמישית, ללא מעלית. מקלחת אחת, חדר שירותים אחד, היא נאלצה לחלוק חדר עם אחיה, ואם זה לא הספיק הבית כולו מתפרק, תרתי משמע: הדלת של המקלחת נפלה כל הזמן, במטבח היה עובש, וכל הביתה היה קן נמלים. אבל במשך 14 שנים זה היה הבית שלה. כשהוריה הודיעו לה שהם מחפשים היא הייתה בת 12. והמעבר נראה לה רחוק, אך כאשר ההורים שלה מצאו את הישוב המוזר הזה, מעלה הוורדים, וראו את כל הבניינים בבניה, המחירים הזולים, והמקום הנפלא, ממש ליד יער, הוריה הוקסמו והמעבר החל להתקרב. במהלך השנתיים הללו היא פגשה שתי בנות בגילה, כוכב ואנה. כמובן שבנות אלו היו מקסימות, אבל היא לעולם לא חשבה להחליפן בחברותיה הנוכחיות. אך עכשיו כשהיא עמדה מול ביתה הריק, היא הרגישה את בטנה מתהפכת. היא ידעה שזה הולך להיות שנוי גדול, ושחייה לעולם לא יהיו אותו הדבר.

כוכב הייתה תמיד הכי מקובלת, כולם אהבו אותה (חוץ מאלה ששנאו אותה), כל הבנים רצו להיות איתה, המקובלות רצו להיות חברות שלה, והשאר פשוט קנאו בה. כוכב לעולם לא חששה להגיד את מה שהיא חושבת לאנשים בפרצוף והיו הרבה אנשים שהעריכו אותה על זה, ועוד הרבה יותר שממש לא סבלו אותה בגלל זה. כאשר הוריה הודיעו לה שהם עומדים לעבור דירה, כוכב לא האמינה למשמע אוזניה. היא לא יכלה לעבור דירה, היא הייתה המלכה של העיר, כולם העריצו אותה. "אף אחד פה לא יסתדר בלעדיי אמא!", אמה כוכב להוריה ביום שהודיעו לה, "אני לא יכולה להשאיר את כול האנשים המסכנים ככה!" "אני בטוחה שהם יסתדרו בלעדייך כוכבי.", אמרה לה אמה וטפחה על כתפייה, "חוץ מזה, מעלה וורדים קרוה לכאן מאוד ותוכלי להיפגש עם חברייך בהזדמנות קרובה יותר. ואל תשכחי שהכרת את הבנות המקסימות האלה, שירה ואנה, אני בטוחה שתיהני איתן." "אוף אמא זה לא אותו הדבר!" התרגזה כוכב, רצה לחדרה וטרקה את דלתה אחריה. כוכב התיישבה על כיסא התקרב לשולחן העבודה שלה פתחה מחברת מרופטת ודפדפה בה. בכל דף במחברתה היה ציור שונה. כוכב דפדפה ודפדפה עד שמצאה דף לא מקושקש והחלה לשרבט מעט. בכל פעם שהיא הייתה עצבנית היא ציירה במחברת הזאת, וגם כשהיא הייתה שמחה היא ציירה, וגם כשהיא הייתה משועממת, ובעצם היא כמעט תמיד ציירה בה, כשהיא לא הייתה עסוקה בלנהל את חייה החברתיים. אבל עכשיו הכול עומד להשתנות, היא חשבה לעצמה.

אנה חיכתה בקוצר רוח לעזוב את עירה. היא מעולם לא הייתה מקובלת. היא הייתה ילדה יפה, אך היותה רוסייה והוריה היו קפדניים מנע ממנה להיות מקובלת. כל השכבה שלה חשבה שהיא "חננה", והיא לא יכלה לחכות לרגע שהיא תעבור, תעזוב הכול ותתחיל מחדש.