-כלום-

"מירו, אל תכעסי." שמעתי את אבא שלי אומר.
"איך לא?!" אחותי צעקה. "הרסת את חיינו! באשמתך הייתי מנודה ועכשיו באשמתך אני ואנג'ל נהיה ילדות בסיכון!"
"אל תאשימי אותי בהתנהגות של אמא שלך." אמר אבא שלי.
"מה?! איך אתה אומר דבר כזה?! אמא לא אשמה שאתה טרוריסט מסוכן שצריך ללכת לכלא!" היא צעקה וראיתי דמעות זולגות מעיניה, אחותי הגדולה והיפה, בת השתיים עשרה שתמיד הייתה בשבילי דוגמה ומופת פשוט נשברה תחת הכעס.
"תהיה בשקט לפעמים מירו." אמר אבא שלי וגירש אותה.
"זה לא בסדר." מצאתי את עצמי עומדת מול אבא שלי בכעס ומנסה להגן על אחותי.
"מה?!" הוא שאל אותי בכעס והמשיך לארוז דברים, עכשיו היה תורי להתחרפן.
לקחתי את המחשב היקר שלו והעפתי אותו לרצפה.
"מה את עושה ילדה משוגעת?!" הוא צווח ונתן לי סטירה.
מירו התערבה ולקחה את היד שלו, גם מרחוק יכולתי לראות את הכוח שלה, זרימת הדם ביד של אבא שלי פסקה והיא הכחילה.
"תתנצל! עכשיו! על ההתנהגות המגעילה שלך כלפי שנינו!" היא צעקה.
"לכו מכאן כבר שני ילדות מטומטמות." הוא השתחרר מהאחיזה שלה והוציא את שנינו מהבית.
"אוף! אני לא יכולה לסבול יותר את כל זה!" צרחה מירו ורצה לכביש המהיר, הבטתי בה בדריכות כשעמדה בזרועות פתוחות מול המכונית המתקרבת, הדריכות התחלפה בפחד כשמכונית פגעה בה והיא עפה כמה מטרים אחורה, המכוניות האחרות המשיכו לנסוע ודרסו את הגופה שלה עוד יותר.
"מירו!" צרחתי ובכיתי.
כל כך פחדתי מהכביש, רציתי להתרחק ממנו כמה שיותר, התחלתי לרוץ הרחק ככל שיכולתי ואז התעלפתי.
באותה תקופה הייתי ילדה בת תשע בקושי, הייתי קטנה ותמימה ורק בקושי שרדתי ברחוב את החיים האכזריים שציפו לי, איך הצלחתי? ועל זאת בפרק הבא.