סיפור חדש :)

פרק 1:
ישבתי ליד הגדר, צפיתי בעוברים ובשבים, כל אחד עסוק בענייניו, כל אחד במסלול החיים שלו, יש כאלה שהוא עובר להם מהר ויש כאלה שהוא עובר לאט לאט.
העננים חצו את השמים, חצר בית הספר הייתה ריקה רק אני יושבת על הגדר וחושבת איך העולם נראה בשלמותו, בלי כל המלחמות, בלי כל הרוע, בלי כל האנשים השחורים, בלי האנשים הקודרים, עולם שהיה בו שלום, עולם שאנשים עדיין היו כאן, אנשים שנעלמו.

קמתי, ארזתי את מחברת הציור שלי והתקדמתי לכיוון היציאה, חייכתי אל השומר והוא רק הסתכל, הסתכל על הילדה הגבוהה למדי שהיא רק בת 16 שלובשת חולצות קרועות אך חלקות, ג'ינס רפוי, שיער אסוף בצבע ג'ינג'י (צבע שיער טבעי), נעליים מחוררות ותיק גדול שכל מה שיש בתוכו אלו רק מחברות, צבעי עיפרון, צבעי גואש, החולצה שלי הייתה מלוכלכת מכל הצבעים. כן זאת אני קים.

חזרתי הביתה ושמעתי מוזיקה באוזניות שלי,כשהגעתי הביתה, חבקתי את בר הכלב שלי, שמתי את התיק הגדול בחדר שכל קירותיו מלאים בציורים של אמנית מוכשרת אך ביישנית לפי דבריה של אמא שלי, הנחתי את התיק ליד כוננית הספרים שלי, בכוננית יש לי ספרים מכל מיני תקופות בחיי: הארי פוטר, פרסי ג'קסון, ציוריו של פיקאסו, תכנוניו של ליאונרדו דה וינצ'י ועוד ספרים שלא מתאימים לנערה טיפוסית בת 16.

התיישבתי ליד המחברת שלי והתחלתי לשרבט כל מיני, אנשים בלי פנים רצים בשחור לבן רצים, רצים ורצים ללא מודע לאין הם הולכים, אנשים שפשוט חיים את החיים שלהם ולא מסתכלים לאף אחד בפרצוף אלו אנשים שפוחדים.

"קים, בואי לאכול", "אני עוד יגיע לזה אמא" עניתי, למרות שהיא לא כל כך אמא שלי, ההורים נטשו אותי פה בגיל שלושה חודשים, השאירו אותי על מפתן הדלת עם מכתב שמבקש שרק יטפלו בי.
אני קשוחה אני לא ייתן לדבר בודד כזה להרוס לי את החיים, אני אוהבת את ההורים שלי כי הם נותנים לי להיות מי שאני, הם נותנים לי את חופש הביטוי הפנימי שלפעמים זה מגיע למצב שהוא רק רוצה לצאת החוצה ולצרוח.

ירדתי במדרגות והתיישבתי ליד השולחן, "איך עבר עלייך היום?", "בסדר…כרגיל, אין שום דבר מיוחד",
"חשבתי אולי מחר יום שבת ניסע לשדה ונערוך שם פיקניק, קים את תוכלי לצייר שם כמה ציורים בהשראת השדה", "תודה אבא!", בסוף הארוחה עליתי למעלה התיישבתי והמשכתי לצייר.

המזג אויר המדהים שהיה בחוץ, נכנס לי לחדר ומשך אותי לצאת החוצה אפילו סתם לשבת במדשאה,
אבא שלי הוא איש עסקים גדול, יש לנו בית גדול כמעט כמו האחוזות האלה שרואים בסרטים, אנשים חושבים בגלל שאני די עשירה אז אני לא נחמדה ושונאת את כולם, לכן אני מתנהגת כמו מורדת, זה ממש לא נכון! הלוואי שיהיו לי חברים, כל מי שתקרבתי אליו ברח ממני אפילו הילדים החדשים, לפעמים אני מרגישה כל כך לבד, קרני השמש לטפו את השיער הבוהק שלי בזמן ששכבתי על הדשא ובהיתי בעננים, למה אני לא יכולה לחיות במסלול המהיר שהכל עובר חלק.