סיפור חדש שאני מתחילה, הקדמה+הרשמה.

המבט שלי נעשה מעורפל, אני טורקת את ספר החוקים המטופש שעלי לזכור בעל פה וקמה בכעס.
החדר שלי מבולגן מתמיד כשאני נכנסת אליו, אני לובשת את הבגדים הכי עלובים שלי: מכנסיים אפורים, חולצה לבנה פשוטה אך מחממת ומעיל שחור גדול שחברתי אמיליה הביאה לי לפני שמתה בפיצוץ.
הפיצוץ. הזיכרונות הנוראיים מציפים אותי ברגע, אני קורסת על הרצפה וזיכרון המפעל המתפוצץ מציל אותי במעורפל, בחלומות אני מצליחה לראות הכל יותר טוב אבל דרך מסך הדמעות שמציף את עיני אני לא מצליחה לראות אפילו את היד שלי.
אני אוספת את עצמי וקמה בכוח, העובדה שאני הולכת עכשיו למועדון האימונים מחזקת אותי, אני הולכת לבגוד באבא שלי, שהוא בכלל לא אבא שלי אלא אדם שהיה אידיוט מספיק כדי להפוך את אמא שלי לבובת הסמרטוטים שלו ולקרב אותי אליו, הוא שונא אותי, ועמוק בפנים אני יודעת שהוא גם יודע על כל פעילות לא חוקית שאי פעם עשיתי, אבל כנראה שהקרבה של אמא שלי אליו הצילה אותי מעונש.
לא כמו את סטאן, הוא היה החבר הטוב ביותר שלי אבל נתפס איתי פעם אחת ליד השוק השחור, וליד מועדון האימונים. השוטרים העיפו אותי לשלג וגררו אותו משם בכוח, ראיתי שהם רוצים לעשות לי אותו הדבר אבל מישהו אמר להם לא לגעת בי, אז הם הסתפקו בלהכות אותו כמה שיותר מולי ואז אחד מהם אזר אומץ, ניגש אלי ובעט בי ואמר: "את לא תראי אותו שוב יותר לעולם."
והוא צדק, כשמיהרתי אחריהם לכיכר העליונה, שם מתבצעות כל ההוצאות להורג, הספקתי לראות אותם מצליפים בו בפעם העשרים הערך, זה מה שאמרו לי, ניסיתי לפרוץ את מעגל השוטרים שמנעו ממני להתקרב אליו אבל הם אחזו בי בכוח וכל מה שיכולתי לעשות זה לראות את נשמתו יוצאת ממנו ומצטרפת לאלפי אנשים אחרים שמתו כך לאורך הדורות.
מאותו הרגע שנאתי את אבא שלי, הייתי כועסת עליו פחות אם היה מעניש אותי אחרי זה בבית אבל במקום זאת הוא התעלם כאילו אפילו לא הייתי שם סטאן כשאסרו אותו, כאילו לא ניסיתי להציל 'פושע' בזמן שהרגו אותו לשם השעשוע.
וזה מה שהפריע לי, סטאן לא עשה דבר רע, כשאסרו אותו לא סחרנו אפילו בשוק או היינו בתוך המועדון, בסך הכל הסתובבנו שם. אנשים חכמים היו נמנעים מזה אבל הייתה שם פרטיות מלאה כך שיכולנו לכעוס על הממשל של אבא שלי בקול בלי שאף אחד יבחין או ישמע, אולי מישהו שמע והביא לשם את השוטרים כי שוטרים אף פעם לא הסתובבו שם.
אני יוצאת מהבית באושר, אני תמיד שמחה לצאת מהמאורה המחניקה והנוראית הזאת, כמה גדולה ככה מגעילה. אני מגיעה לרחוב של כל בתי העסק הקטנים, הם עומדים נטושים, נשכחים, אנשים מסתובבים עם בד כדי לכסות את פניהם ואני לא מבינה מה קורה כאן.
אני עוברת בין שני מפעלי הבנייה הגדולים, אבק ניתז עלי ואני ממהרת לעבור את המקום, המדרכה לבנה וכך גם כל מה שמסביב, מרוב שנות הבנייה המקום שהיה פעם צבעוני לבן מכל האבק עכשיו.
אני מגיעה למועדון האימונים, כשאני נכנסת אני נמצאת במקום שבו נמצאים רק אלא שבוגדים בממשל באופן ברור ביותר, פרננדו לא הגיע היום ואני קצת מתוסכלת מהעניין, הוא בכל זאת החבר הכי טוב שלי מאז שהרגו את סטאן ואמיליה מתה בפיצוץ עם עוד אלפים של עובדים שיצרו ברוב תמימותם את המכסה היומית שלהם, אנחנו עיר הבנייה, מאיתנו לוקחים הכל: לבנים, תבן, חומרים שונים. אפילו מכוניות אנחנו מייצרים.
כולם הולכים לעבוד בגיל מסוים, הגיל שלי רחוק יותר כי אבא שלי הוא הרי ראש העיר, אז אני אלך לעבוד רק עוד שנה, כשאהיה בת שש עשרה.
אני יורה חמישה חצים למטרות הנעות, ג'רוד מחייך אלי בחום ומדריך חניך צעיר איך להשתמש בחצים.
אני עושה קרב מגע עם ילדה שמבוגרת ממני בשנתיים, היא מכניעה אותי לבסוף ומסבירה לי משהו על טכניקה כשאלפי שוטרים פורצים למקום, הם עוצרים כמה ילדים אבל כשהם עוצרים את ג'רוד מתחילה מהומת עולם.
בעוד הם מתעללים בו ומנסים להרוג אותו עם כפפות הניטים שלהם כל אדם שנמצא במקום חוטף כלי נשק כלשהו ומתחיל להשיב מלחמה, אף אחד לא נוגע בג'רוד, בשביל רובנו הוא היה כמו אבא אוהב.
השוטרים מבינים שאנחנו לא עלובים כמו שחשבו, הם גוררים את העצורים החוצה ואז מתחילים להדוף אותנו, אנחנו בקושי עשרים אבל הם בערך שלושים שוטרים עם אלות מחשמלות ונבוטים, כל שנייה נשמע קול זמזום וילד נופל לרצפה, מחושמל ומתייסר בכאבים.
לבסוף נותרתי רק אני, אני יורה בשוטר אבל אז אחד אחר מתגנב מאחורי ומחשמל אותי, אני נופלת בעוויתות על הרצפה ואז הכאב מכריע אותי ואני מתעלפת.