סיפור חדש.. נחשו?! לא. הוא לא על וואןדיי D;

ישבתי שם בחדר, מקשיבה לדיבורים של כולם, מדברים עליי בגוף שלישי, כאילו אני לא שם.
שונאת את זה שהם חושבים שהם יכולים להחליט בשבילי, רק בגלל הדבר הקטן הזה שממש מפריע להם.
זאת בעיה בגוף שלי, בנפש שלי, למה זה כלכך מפריע להם?!
התמודדתי עם זה 19 שנים, לא יזיקו לי עוד כמה שנים נוספות.
19 שנים עברו בלי בעיות, טוב, רוב זמן.. מה פתאום הם נזכרו?
"את חייבת לנסות לפחות, להזיק זה לא יכול" אביה, חברתי הטובה, אמרה והניחה יד מנחמת על ברכי הימנית.
"אז את גם בצד שלהם עכשיו?" נאנחתי בכורסה הרכה עלייה ישבתי.
"זה לא קטע של צדדים! זה קטע של נכון או לא נכון, וכרגע מה שנכון הוא מה שאני, סאמי וג'וני אומרים לך" היא ענתה.
"תביני שאנחנו לא עושים את זה נגדך, זה הכל בשבילך, את חושבת שאני ארצה לשלוח אותך לשם? את החברה הכי טובה שלי! אני לא אשלח אותך לשם אלא מכוונה טובה!" ג'וני התכופף על ברכיו כדי שעיניו יהיו מול עיניי.
"אם אתם רק רוצים בטובתי, למה אתם שולחים אותי לשם? אני לא רוצה את זה וזה לא יעשה לי יותר טוב!" קמתי בעצבים מהכורסה, פונה לחדר שלי.
"כרגע אני המבוגר האחראי פה ואני מחליט, ועלייך לעשות מה שאני אומר" סאמי הלך אחריי.
"ממש מבוגר אחראי, אתה גדול ממני בשנה! ואנחנו אפילו לא משפחה אז בבקשה ממך אל תחליט עליי" אמרתי וטרקתי את הדלת בחוזקה.
"אפריל, בבקשה תפתחי לי שנדבר" ג'וני דפק חלושות על הדלת.
לא יודעת למה, רק על ג'וני אני באמת יכולה לסמוך, הוא החבר הגיי שכל בחורה תרצה בחייה, הוא מבין אותי יותר ממה שאביה מבינה אותי ואנחנו מכירות מגיל 3..
פתחתי לו את הדלת והוא נכנס, בלי לומר מילה הוא אסף אותי לחיבוק, כאילו ראה שבעוד שנייה הגוף שלי נשבר ומתפרק לחתיכות קטנות שעלולות להתפזר בחדר.
בידיים שלו יכולתי לבכות ולהישבר, לחרוג ממנהגי ולרגע קל להיות רגישה.
הוא נצמד לקיר מההדף של גופי הנחבט בו במהלך החיבוק, הוא החליק לאט לאט את גבו על הקיר עד שהגענו לרצפת הפרקט שבחדרי כשראשי קבור בחזהו הצנום.
"ג'וני.." מלמלתי.
"זה בסדר, אני מכיר את הנוהל, מה שקורה פה-נשאר פה" הוא נאנח וליטף את ראשי, מחליק את ידיו בשערותיי.