סיפור חדש- חלום או סיוט / 1

עברתי המון בחיים. כן, אני רק בת 16, אבל עברתי דברים שאנשים לא עברו כל חייהם. 16 שנים של בדידות, של חוסר אמון בעולם, של פחד, של אימה. 16 שנים בלי משפחה, מסתובבת ברחובות, לבד. מדי פעם יש חברים טובים, אבל הם מתים ממחלות, מרעב ומדיכאון. לפני שנתיים הכניסו אותי בכוח למשפחה אומנת. הם היו כל כך רעים אליי, שברחתי משם. הם מצאו אותי לאחר כמה שבועות והכניסו אותי למרתף שלהם. כרגע, אני גוססת. אם מישהו לא יעזור לי בקרוב, חיי יסתיימו. לא שאפשר לקרוא לחיי 'חיים'.
שמעתי את דלת המרתף נפתחת. פחדתי שזה הם, באים להכות אותי. אבל לא, ראיתי שני בחורים עם מדי משטרה ופנס. "את ענבר?" הם שאלו אותי בחשדנות. התלבטתי אם לענות להם, ובסופו של דבר הנהנתי. "בואי איתנו" אחד מהם אמר. "מי אתם?" שאלתי. "אנחנו פה לטובתך, אל תדאגי. הזוג רוזנטשיין כרגע במאסר על התעללות." השני אמר, הוא היה יותר רגוע. הסתכלתי עליהם, מופתעת. לא הייתה לי כל כך ברירה, והלכתי איתם.
נסענו ונסענו, ולאחר כמה זמן הם נעצרו. "אנחנו מכניסים אותך לבית יתומים, הוא איכותי מאוד, פה לא יתעללו בך. המשטרה שילמה עלייך, המשפחה שבעלת המקום מאוד חמה. אם יעשו לך משהו.." הרגוע מביניהם אמר והושיט לי חתיכת נייר. "תתקשרי" הוא אמר ועזר לי לצאת מהמכונית.
הוא ליווה אותי לבפנים, השני נשאר באוטו. השער הענקי והמפואר נפתח, וראיתי ארמון. הרגשתי כל כך מלוכלת למקום כזה. זה לא בשבילי. "אני לא יכולה" אמרתי בשקט לשוטר. "אל תדאגי" הוא אמר והושיט לי את ידו. כל כך הרבה פעמים הושיטו לי ידיים, ולאחר כמה זמן עזבו. איך אני אסמוך עליו? על המקום הזה? על המשפחה ה'חמה' הזאת? כך אמרו גם על הזוג רוזנשטיין ושתי בנותיהם. "אני מבטיח לך שלא יקרה לך כלום" הוא אמר והסתכל עליי בעיניו הגדולות. "אוקיי" אמרתי בשקט, אבל לא החזקתי בידו. לא יכולתי להרשות לעצמי לסמוך על עוד בן אדם.
הוא צלצל בפעמון, חיכינו חצי דקה והדלת הגדולה נפתחה. מאחוריה עמדה אישה נמוכה עם בגדי משרתת. הכרתי את הבגדים האלה, כי בגדים כאלה היו על האנשים בבתים הקודמים שלקחו אותי. ריחמתי עליה, אבל מי אני שארחם?
נכנסנו לבית, הכל היה כל כך מפואר. בחיים לא חלמתי שאני אעמוד במקום כזה. "הו, ברוכה הבאה" איש שנראה קצת מבוגר, אך עם חליפה יפיפיה, נעמד מולי והושיט את ידו. הסתכלתי על השוטר שעמד לידי. הוא הנהן. שתקתי ולחצתי את ידו. "מה שמך?" הוא אמר ובחן אותי. הרגשתי לא בנוח. "ענבר" השוטר ענה במקומי. "קרן, לווי אותה לחדרה" אותו איש אמר לבחורה עם בגדי המשרתת. "כן אדוני" היא אמרה ונעמדה לידי בחיוך רחב, אך מלא עצב. יכולתי לראות בעיניה שהיא סובלת. השוטר ואותו האיש הלכו, ואני הלכתי אחרי קרן.
"את הילדה מהרוזנשטיינים?" היא שאלה אותי בשקט ונעצרה. הנהנתי ובלעתי רוק. לא רציתי לדבר על זה. "אל תדאגי, פה הרבה יותר טוב" היא אמרה בחיוך נעים. שתקתי. היא המשיכה ללכת ונעצרה מלפניי דלת גדולה. "את ישנה עם עוד שתי בנות. אחת בגילך, ואחת בת 10, אני חושבת שהן ימצאו חן בעינייך" היא אמרה באותו חיוך נעים. הנהנתי והיא פתחה את הדלת. ראיתי חדר ענק. כמו שראיתי בפוסטרים הענקיים ברחובות, לפני שהרוזנשטיינים לקחו אותי. דמעה יצאה מעיני, וניגבתי אותה במהירות. "כולם כרגע בבית הספר, אם תהיי רעבה, תחפשי אותי, אני אכין לך מה שתרצי" היא אמרה. "תודה" אמרתי. הרגשתי שאני חייבת להודות לה. היא חייכה והנהנה, ויצאה מהחדר. כמה דקות פשוט לא זזתי. התבוננתי בכל פרט ופרט בחדר המפואר. הוא היה חלום שלי מאז שהייתי קטנה, ומאז שהייתי קטנה הכנתי את עצמי לזה שכזה חדר אני בחיים לא אקבל, כי אין לי ממי. הייתי כל כך רעבה, שכחתי מזה שלא אכלתי כבר שלושה ימים, ולפני שלושה ימים אכלתי רק פרוסת לחם עם חמאה, והתחלתי לחפש את קרן.