סיפור בלי שם – פרק 1

אני נכנסת לחדר האוכל צמוד למשרד המנהל ומתחילה לנקות. אני שומעת לחשושים מכיוון הקיר של משרדו. אבל אני לא באה להאזין. אני לא בהה להאזין לדבריו משתי סיבות, הראשונה, אם הוא יגלה אותי, אני כנראה אשאר רעבה הערב, והשנייה, היא שאני לא צריכה לדעת על מה הם מדברים, אני כבר יודעת. הוא מדבר בטלפון שלו ומחפש לי עבודה. אחרי הכל, אני כבר בת 10, אני כבר אמורה לעבוד. העניין הוא, אני בת. קשה למצוא עבודות לבת. מנקה, משרתת, אבל כנראה שכבר מצאו מישהי במקומי. כבר חודשים שהוא מנסה ומנסה, ואני כבר איבדתי תקווה. אני עוברת לחלונות החדר, החלונות האהובים עלי – מכיוון שהם משקיפים אל השדות – ונאנחת כשאני חושבת על כמה זה לא שוויוני שהבנים יכולים להתרוצץ בשדות במכנסיים משוחררים בעוד שאני כלואה בבית, מנקה. בתוך מדי בית-היתומים. אני נלחמת על כל נשימה דקיקה שאני מוציאה מפי כשאני בתוך המחוך הלוחץ הזה.. אני מסיימת לנקות ומתהלכת בקושי רב אל עבר ארון הציוד. אני מחזירה את הציוד אל תוך הארון ומורידה את נעליי. אני אוספת אותן אל תוך ידיי הרועדות ומתחילה לרוץ אל עבר חדרי השינה. בדרך, המנהל מבחין בי. אני נתקלת בו מבלי לשים לב ומיד שמה את הנעליים ונעמדת בהרכנת ראש. "אני מצטערת, אדוני" מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צועק עליי ואני מפנימה שמחכה לי שעה ארוכה.
לאחר שהמנהל מסיים את ההרצאה שלו על איך שהוא אסף אותי מהרחוב ושבלעדיו הייתי חיה בחרוב בין ערמות של זבל. 'הייתי מעדיפה לחיות בין ערמות זבל מאשר להיות פה עוד יום אחד' אני ממלמלת. "אמרת משהו?" הוא שאל אותי בתוקפנות מקפיאה, "לא, אדוני." אני אומרת ונעלמת מפניו אל עבר חדר השינה. אני מפלסת דרך בין המיטות אל מיטתי. אני מתיישבת על המיטה וחלצת את נעליי. אני מפשיטה את השמלה מגופי, ללא חשש שאחד הבנים ייכנסו. הם בשיעורים. אף פעם לא הבנתי למה צריך שיעורים בשביל העתיד. לנו לא נותנים שיעורים. אנחנו סתם בנות. אני לובשת את כותונת הלילה שלי ומכניסה את הנעליים והמדים אל מתחת למיטה. 'עוד יום. עוד ניקיון. עוד לילה.' אני ממלמלת ומתהלכת אל חדר האוכל הריק. אני הולכת אל שולחן הבנות, שרק אני בת בין כל 50 הילדים בבית היתומים. אני מרגישה רעד בכליי האוכל המונחים על השולחן ומתכוננת לבלגן. כל 49 הבנים רצים לפה, לתפוס את המקום הכי טוב. כמובן שאני, שהגעתי לפה לפניהם, הייתי אמורה לתפוס את המקום הכי טוב, אהל לא. אני בת. יש רק שולחן אחד לבנות. אני מחכה שכל הבנים יסיימו לקחת אוכל וניגשת לגברת ___, מנהלת חדר האוכל. תמיד חיבבתי אותה. כשהייתי קטנה היא שמרה לי אוכל, כשמה שהייתי אמורה לאכול היו השאריות מהבנים. אבל מאז שמלאו לי עשר היא הפסיקה לדאוג לי. מוזר, היום יש לה חיוך מוזר על הפנים. חיוך שלא ראיתי למשך יותר מחודשיים. "שמרתי לך קצת אוכל, בכל זאת, יש לך יום גדול מחר"
אני לא מבינה, על מה היא מדברת? יום גדול? אני לוקחת את הצלחת שלי ומתחילה לאכול.
כשאני מסיימת אני שוטפת את הכלים שלי, מניחה אותם בצד, ושוטפת את כל שאר הכלים. כשאני מסיימת אני פונה לחדר. לפי החלון אני רואה שלילה, כל הילדים נוחרים, וחושך. אני נכנסת וצועדת בדממה אל עבר מיטתי ונשכבת. אני מרימה את השמיכה כשהמנהל נכנס לחדר, לוודא שכולם ישנים. "לישון מיד!" הוא צעק לעברי. "מיד, אדוני." אני משיבה לו. אני מתכסה בשמיכה ותוהה. מהו היום הגדול שלי.