סיפור בלי שם (עדיין) -פרק 1-

"למה?" שאלתי את אמבר "כי פשוט הפסקתי לאהוב אותך" היא אמרה בקול נטול רגש "אה" אמרתי והסתכלתי על עיניה המאופרות בניסיון למצוא שם קמצוץ קטן לכך שהיא משקרת, אך לצערי, לא מצאתי. פתאום נשמע הצלצול "ביי" היא אמרה, העמיסה את תיקה על כתפה והתרחקה לכיוון כתתה.
הבטתי בה, היא הנערה הראשונה שאי פעם נפרדה ממני, אני תמיד זה שגומר את הקשר.
סוף יום הלימודים, ג'נה חיכתה לי בשער כשחיוך מטופש מרוח על פניה. "מה את מחייכת?!" הבטתי בה במבט כועס, ג'נה צחקה "אז אני רואה שאמבר כבר נפרדה ממך.." "מה.. מה איך את יודעת?!" שאלתי בהפתעה "היא סיפרה לי.." היא אמרה בערמומיות. אתם בטח תוהים מי הן ג'נה ואמבר נכון? טוב, אז ג'נה זאת הידידה הכי טובה שלי, מעולם לא היה בינינו קשר רומנטי. ואמבר זאת החברה שלי. טוב, יותר נכון לומר החברה לשעבר שלי, היא נפרדה ממני הבוקר. "טוב, אני צריך ללכת.." הסתובבתי בחזרה לתוך בית-הספר "לאן?" שאלה ג'נה " לד"ר אדיסון" עניתי באדישות " מה אתה עושה אצל המורה למדעים?!" ג'נה הסיתה קצוות שיער מתולתלת מפניה "אתה לומד שעות נוספות?!" פרצתי בצחוק "לא… אני רק עוזר לו בפרוייקט קטן.. זה סוד, עוד אסור לי לגלות.." עניתי והתחלתי ללכת לכיוון המעבדה. הבטתי לאחור ונפנפתי לשלום לדמות הצנומה ושחורת התלתלים של ג'נה.
"איחרת," נזף בי ד"ר אדיסון "אתה יודע שאני לא אוהב שמאחרים…" הוא החזיק בידו מברג כסוף ונשען על שולחן המעבדה שניצב מול הלוח " אני יודע , אני יודע" מלמלתי לעברו וזרקתי את תיקי בכניסה.
"אז מה זה בעצם אמור להיות?" שאלתי את ד"ר אדיסון בעודי מבריג עוד בורג קטן למכונה מרובת הכפתורים שניצבה מולי " אני עוד לא ממש יודע אם זה יעבוד.." התחיל ד"ר אדיסון לומר " אבל זה אמור להיות מכונת מסע בין חללים וזמנים ביקום.." הוא אמר ולקח עוד כפתור צהבהב מהמדף הקטן שהיה מחובר לקיר מימין לדלת. "מכונת זמן.." מלמלתי לעצמי. "לֵמה אתה צריך אחת כזאת?" הסתכלתי עליו "לכלום, רק רציתי לאתגר את עצמי, לנסות לעשות פרוייקט שלא קשור בבעלי חיים וטבע לשם שינוי.." הוא אמר והכניס חומר נוזלי ומבעבע לתוך אחד החורים במכונה. מכונת הזמן הזכירה לי מין חללית צרה וגבוהה, שמסוגלת להכיל רק אדם אחד.
" אני הולך לשירותים" אמר לפתע ד"ר אדיסון "תהנה" אמרתי בליגלוג, ד"ר אדיסון יצא מהחדר ואני המשכתי להרכיב את המכונה לפי ההוראות שהוא נתן לי.
הרכבתי טבלת מתכת כסופה במקום שהיה חסר שם טבלה כזו. הרכבתי אותה- אך משהו היה נראה בה עדיין חסר, הבטתי בדף ההוראות הכתמתם שהיה כתוב בכתב ידו העקום של ד"ר אדיסון, חסר בורג! שמתי שלושה ברגים במקום ארבעה… ניגשתי למדף שנמצא מימין לדלת הכניסה ושלפתי מקופסא חומה בורג קטן. הבורג החליק מידי והתגלגל אל תוך המכונה. נכנסתי למכונה והרמתי את הבורג.פתאום הרגשתי כאילו שפלג גופי התחתון מתנתק ממני ואני צף על האוויר. לפתע ראשי נחבט על אדמה קשה.

מים. התעוררתי והרגשתי מים נשפכים על פניי. ראייתי מטושטשת, כשהתבהרה- הצלחתי לראות מאיפה נשפכים עליי המים. נערה, הנראית בגילי, שופכת עליי מים מתוך בקבוק מתכת גדול. "טוב שהתעוררת, קום צריך לברוח מפה" היא תפסה בפרק ידי והקימה אותי, התחלנו לרוץ. רצנו לתוך יער רחוק-אופקים, היה קשה לראות את סופו. הנערה נכנסה למערה קטנה חצובה בסלע, נכנסתי אחריה. "איך קוראים לך?" התנשמתי בכבדות "היילי," ענתה הנערה "מה עשית שם? באמצע השדות של סטון ? ועוד בלי נשק?" " נשק? למה אני צריך נשק?" היילי הציצה לרגע החוצה. "צא" היא אמרה ובקולה ניכר כי הייתה טרודה ועייפה. יצאתי אחריה מהמערה, היא שוב התחילה לרוץ, ובלית-ברירה רצתי אחריה. ענפים ואבנים דקרו ושרטו את רגלי עד זוב דם "אפשר לעצור איפשהו?" שאלתי את היילי "לא, עוד מעט יהיה גל חדש של הפצצות.."היא ענתה ושתקתי. "לאן אנחנו רצים בכלל?" שאלתי אותה אחרי דקות ארוכות של ריצה "למחנה" היא ענתה מבלי להסתכל עליי, באותו רגע היילי הזכירה לי נמר המתבונן בטרפו ומחכה לרגע המתאים לזנק עליו, מבטה היה קפוא וחד, היא הסתכלה תמיד קדימה. הסתכלתי עליה, בחנתי אותה מכף רגל ועד ראש, לפתע נתקלתי באבן ונפלתי.

" אתה חושב שהוא יתעורר מתי שהוא?" שמעתי את קולה של היילי שואל " הוא כבר היה אמור לקום, כנראה הוא עייף" שמעתי קול גברי וקשוח משיב לה. פקחתי לאט את עיני, בהתחלה עולמי הסתחרר וראיתי ארבעה דמויות מטושטשות. ארבע הדמויות הפכו לשתיים- נערה וגבר בהיר עיניים מביטים בי בציפייה. " בוקר טוב," אמרה היילי "הילסון קח אותו לסיור קצר במחנה חוץ מהחלקים האסורים" אמר הגבר להיילי , היא הנהנה בהסכמה , והגבר עזב את החדר." הילסון?" שאלתי אותה כלא מבין- למה הוא מדבר אליה כבן? היילי משכה בכתפה " הוא עדיין סגור על זה שאני גבר.."
" איפה אני?" שאלתי אותה בקול צרוד " אתה בבית חולים שלנו." הסתכלתי על החדר- מלבד השידה החומה- הכל לבן.
היילי בחנה את פני " מה יש לך מהפנים שלי? יש לי חצ'קון או משהו?" שאלתי אותה כשמאסו עלי המבטים, "אם אתה קורא לבלוטה ענקית באמצע המצח חצ'קון, אז כן, יש לך" ענתה לי היילי בלעג, אוטומטית ידי מיששה את מצחי- אכן- יש לי שם בליטה לא קטנה " נפלתי על הראש?" היילי פרצה בצחוק פרוע למשמע השאלה הזו "כן.." היא אחזה בבטנה. בכל העשרים דקות שאני מכיר את היילי לא ראיתי אותה צוחקת, היא נראתה טיפוס רציני למדי.

לאחר שהתאוששתי ( מה שלקח לא קצת זמן), היילי עשתה לי סיור במחנה. הלכנו בתוך מסדרון ארוך שקירותיו לבנים, ולכל אורכו דלתות פלסטיק אפרפרות, על כל דלת היה כתוב שם. הלכנו כחצי שעה במסדרון, שנינו שתקנו. " איך קוראים לך?" היילי שברה את השתיקה "אדמונד, אבל את יכולה לקרוא לי אד." עניתי לשאלתה. שוב שתקנו. אחרי כמה זמן הגענו לסוף המסדרון- הגענו למבוי סתום, משני הצדדים ניצבו דלתות עץ עבות ורחבות. היילי פתחה את הדלת השמאלית וסימנה לי להיכנס. נכנסתי."וואו" הצלחתי לומר ברגע שנכנסנו. על כל הקירות הלבנים היו תלויים כלי נשק מפחידים למראה בתוך קופסאות זכוכית, בצד כל קופסה היה מנעול קטן. " זו זכוכית משוריינת, אין לך טעם לנסות אפילו. רק לשרים הבחירים ביותר יש את המפתח. אה ורק לידיעתך, אלה כלי נשק למקרי חירום בלבד" היילי הסתובבה בחדר והביטה בחלל. אני עמדתי במקום ובחנתי את הקירות. פתאום נגלתה מולי מעלית ממתכת כסופה ומבריקה שלא הבחנתי בה קודם, " לאן זה מוביל?" הצבעתי לכיוון המעלית " זו הכניסה והיציאה, אנחנו מתחת לאדמה. אבל אתה לא יכול לצאת, צריך טביעת אצבע בשביל זה." היא אמרה והישירה לכיווני מבט רציני. לאחר כמה דקות יצאנו מהחדר. " מה יש שם?" הסתכלתי על הדלת העץ הימנית " שם יש את החלקים האסורים שסטפן דיבר עליהם. יש שם את הנשקייה, חדר הישיבות, חדר האימונים וחדר פענוח." היילי הסתובבה לכיוון המסדרון, והתחילה ללכת. מיהרתי ללכת בעקבותיה, " מזה חדר פענוח? מה אתם מפענחים?" שאלתי, "את המידע הזה אסור לי לומר לך" היא אפילו לא הסתכלה עליי. שערה הבהיר והחלק התנודד בקצב הליכתה, עיניה הירוקות והרציניות התרכזו באופק, ידיה החסונות נצמדו לגופה. לעומת אמבר, על היילי לא נראה אפילו טיפה של איפור, ופניה נראו מושלמות במידה קצת מדאיגה. "אולי די?" היילי שלחה אלי מבט כועס, בעיניה נראה כי היא רוצה לחנוק אותי, אבל היא לא יכולה. "מה יש לך? למה את כזאת כועסת כל הזמן?" דמעה שקופה ירדה במורד לחייה " לפני שגיליתי אותך באמצע השדה, אימי מתה. יצאנו הבוקר לבדיקה ולהעברת אוכל ממחנות אחרים שממוקמים באזור אל המחנה שלנו. חיילים תפסו אותה, ולא יכולתי לעשות כלום,הם היו חזקים ורבים מאיתנו. אחרי שהם עינו אותה בנסיון לשכנע אותה לדבר ולספר לה על המחנה שממנו הגענו, הם הבינו שאין בה תועלת והרגו אותה אל מול עיני. ברחתי, ומצאתי אותך."
שתקתי, פי היה מרוקן ממילים. מה אני כבר יכול לומר לנערה שראתה את מות אימה מול עיניה? איך אני יכול לנחם אותה? " אני מצטער" לחשתי " זה בסדר," היא נגבה את פנייה בשרוול חולצתה "בוא אני רוצה להראות לך משהו.."