סיפור בהמשכים 6

חיכיתי וחיכיתי, השבועות חלפו להן.. ועברו כבר כמה חודשים. ישבתי בבית וצלצל הטלפון.
-"הלו?" עניתי.
-"ספיר, מה קורה?" ענתה רעיה. חברתה של אמא שלי. היא כמו האמא השניה שלי. כל שבת אנחנו עושים ביחד, ממש משפחה עוד לפני שנולדתי..
-"ברוך השם יום יום. מה שלומך?"
-"אני בסדר.. תגידי, מתי אפשר לבוא לציפי לכתוב לרבי?" שאלה. ציפי זו השליחה בקריית אונו.. היא קרובה אליי כמעט כמו אחותי. אין דבר שהיא לא יודעת עליי. אפילו על הפנימיה, אחותי לא יודעת את זה, אבל ציפי כן!
-"אני אתקשר לשאול אותה. וואו, זה ממש יפה שאת רוצה לכתוב לרבי. אני אחזור אלייך עוד מעט."
-"אוקי מאמי." היא ענתה.
התקשרתי לציפי.
"הלו?" היא ענתה בקול מלא חיים.
-"ציפי?"
-"כן, מה נשמע ספיר?? איזה כיף לשמוע אותך!!" אמרה באהבה. היא פשוט מותק האישה הזאת.
-"ברוך השם, איך את?"
-"ברוך השם, מחכה לגאולה האמתית והשלימה.." היא ענתה בציפייה.
-"כן..תגידי רעיה יכולה לבוא היום לכתוב לרבי?"
-"בוודאי! תבואי גם את.. ושלושתינו נכתוב ביחד. תבואו היום בשמונה, בסדר?"
-"אוקי, תודה רבה.."
-"להתראות ספיר, משיח נאו!"
-"משיח נאו" ניתקתי.
אמרתי לרעיה והגענו אליה בערב. שלושתינו התיישבנו בשולחן, ציפי הביאה לכל אחד עט ודף ואמרה לנו לכתוב ואח"כ נכניס את המכתבים לאגרות קודש ונראה מה יצא לנו.. וזה מה שעשינו.
התחלתי לכתוב לרבי אחרי המון זמן שלא כתבתי לו.. סיפרתי לו מה בכלל קרה , את הקטע עם לירון שבסוף היינו צריכים להאט את הקצב בגלל זה ועד עכשיו לא עשינו שום דבר.. שפכתי את הלב ואמרתי לו שאצטרך לחכות עד שנה הבאה. סיימתי לכתוב, וגם האחרות, והכנסנו את המכתב שלי לאגרות קודש. פתחתי את הספר ומה שיצא פשוט היה מדהים.. הרבי כתב שם שלום וברכה, ואז פשוט .. הייתי בהלם.
"הנני שמח לקבל מכתבו אחרי תקופה ארוכה של ניתוק…." ואחר כך הוא כתב את הדבר הכי קשה. הוא כתב שהוא מצטער שאנחנו מחכים, שהוא מצטער על כל יום שעובר ולא עושים שום דבר !! שצריך להזדרז כמה שיותר מהר ואי אפשר לחכות.. שאם אני רוצה להתחזק אז צריך לפעול, אסור לחכות זה אסון, כל יום שמחכים זה מיותר , וכתב "מספיק עם התירוצים" .. הוא היה ממש תקיף! כאילו זה ממש מקרה חירום.. כל המכתב היה ככה , במשפטים כאלה שצריך לפעול כמה שיותר מהר. ציפי ורעיה, שידעה על הפנימיה, נכנסו להלם כמוני. הן לא ידעו מה להגיב, זה היה ממש ממש חזק. ציפי אמרה שחייבים לעשות משהו.. שאסור לחכות.. שכבר מחר ללכת לשטרנה, היועצת ולספר לה את זה.. לומר לה שצריך להזדרז, וגם למורן..
אחרי הכל, רעיה הקפיצה אותי הביתה ודיברנו.. תוך כדי אני חשבתי לעצמי.. מה הקטע? עד שיצאתי מכל הסרט הזה, עכשיו להיכנס אליו שוב? כל התקופה הזאת.. החודשים הארוכים האלה, כבר התחלתי להפנים שאני פשוט נשארת כאן. ועכשיו, מה? שוב כל הסיפור הזה? עכשיו שוב להיכנס לסרט הזה.. ומחר, מעניין מה שטרנה ומורן יגיבו..