סיפור בהמשכים על וואן דיירקשן: פרק 1 .. :)

פרק א' חלק א'.
הבטתי בטלפון שבידי. השעה הייתה כבר 9:30.. אני מאחרת, חשבתי לעצמי.
נכנסתי לכיתה, והתיישבתי במקומי הקבוע שליד שיר.
"טיי, מה קרה שאת מאחרת?" שאלה אותי שיר.
אהבתי ששיר קראה לי טיי. ממש כמו האקס שלי, שון.
כשהיא הייתה קוראת לי טיי, הייתי נזכרת בו. בידו המלטפת שהייתה מרגיעה אותי כשהייתי עצובה, ובשפתיו החמימות שהייתי מתה שינשקו אותי.
אך, האמת היא שמעולם לא התנשקתי.
"אני.. אני.." אמרתי, אך המורה הפסיקה אותי.
"תפסיקי לדבר, טיינה. לא רק שאיחרת, את מסכימה לעצמך גם לפטפט?" התנצלתי בפניי המורה, ורשמתי לשיר על פתק, 'אני אסביר לך הכל בהפסקה.' חיכיתי בקוצר רוח להפסקה, כדי לספר לשיר, חברתי הטובה, את כל מה שרציתי לומר לה.
על השעון המעורר שלא העיר אותי, על אמא שלי שהחליטה לצאת מהבית לזמן מה ולבלות עם החבר שלה, וכן, גם אם זה אומר להניח לי להכין אוכל לבד.
"אז… לכמה זמן היא נסעה?" שאלה אותי שיר לאחר שסיפרתי לה את כל אירועי הבוקר.
"לשבועיים." אמרתי לה. "היא טסה איתו. לכרתים." המשכתי את משפטי באנחה.
"אהה. המקום הזה בטורקיה?" שאלה אותי שיר, כמובן, בצורה מגוחכת. "לאאא מצחיקה… ביוון." אמרתי לה.
אני תמיד שנאתי את אמא שלי על זה. כל חודש היא הייתה מחליפה חבר. היא הייתה מזניחה אותי לבד בבית , כדי שהחיים שלה יהיו מאושרים. אני בטוחה שגם אותי היא שנאה, בגלל אבא שלי.
הם בחיים לא היו נשואים. היא הייתה חברה שלו חודשיים, ונכנסה להריון ממנו. הוא בכלל לא ידע, היא הסתירה זאת ממנו.
ואז, הוא בגד בה. וביום שהיא גילתה את זה , היא הטיחה בו את זה. זה נפל עליו, כמו פסנתר כנף. הדבר הזה ששוקל הרבה, אתם יודעים.
את הסיפור הזה, שמעתי אותה מספרת לחברה שלה. סתם מישהי מהעבודה שלה.
אני חושבת שהיא שונאת אותי, בגלל שאני הבת שלו. היא אולי לא רוצה אותי בחייה? אולי היא לא מבינה למה אני נמצאת דווקא איתה ולא איתו?
אבל אני לא יודעת. היא בחיים לא סיפרה לי עליו. אני בחיים שלי לא ראיתי אותו או שמעתי עליו ממנה.
בחיים לא ידעתי האמת, מי זה אבא שלי.
אחרי כמה סיבובים מסביב לבית הספר עם שיר, חזרנו לכיתה למשמע הצלצול. תמיד שנאתי בית ספר.
למרות שהייתי די מקובלת, והרבה בנים ובנות רצו אותי בחברתם.
וגם למרות שכל המורים אהבו אותי והייתי טובה בלימודים.
שנאתי את המקום הזה כי…. משום מה, לא הרגשתי שם כל כך בטוחה. בעצם, בשום מקום לא הרגשתי בטוחה. במיוחד לא בבית.
תמיד אני רואה שם את אמא שלי, מתמזמזת עם וואט-אבר-מי, אומרת לי "תזמיני פיצה" ובעצם, לא מכינה לי אוכל.
כבר כמה וכמה פעמים קרה שנתקעתי בלי מספיק כסף למגש פיצה, ועמדתי במצב לא נעים עם השליח.
הייתי צורחת לאמא שלי שתתן לי כסף לפיצה, אך היא הייתה מתעלמת ממני.
"תאמיני לי , זה טוב בשבילך ששבועיים את תישארי לבד." אמרה לי שיר, והסתכלה עליי בעיניה הכחולות-ירוקות המיוחדות.
"ולמה זה?" שאלתי אותה, והיא ניסתה למצוא תשובה מספקת מספיק.
"כי.. את תראי לאמא שלך שאת יכולה גם בלעדיה." היא אמרה.
"את יודעת, היא בכל זאת אמא שלי.. איך אני אצליח בלעדיה?" שאלתי אותה, אך הנחתי שהיא תצחק לי בפרצוף. היא הייתה היחידה שידעה על היחסים שלי עם אמא שלי.
היא היחידה גם שידעה להרגיע אותי בקשר אליה. תמיד כשאמצא שלי נוסעת לחופשה קצרצרה או ארוכה עם אחד מבני הזוג שלה, היא תמיד מביאה אותי אליה לבית ואני ישנה אצלה.
"את יודעת, זה מוזר לשמוע את זה ממך…" ענתה שיר לשאלתי, איך אני אצליח בלעדיה. "דווקא ממך… אמא שלך בכלל לא מתנהגת כמו אמא. היא מתעלמת ממך, נוסעת למקומות בלי להודיע, לא מתייחסת ולמרות שהיא מלאה בכסף, אפילו כסף לפיצה היא לא נותנת לך." שיר הסבירה לי.
"היא מרעיבה אותך, מתעלמת ממך, ואפילו היא בורחת מהבית בלי להודיע לך. ואת הבת שלה ! ואת עוד אומרת שאת לא תסתדרי בלעדיה? את ת-מ-י-ד בלעדיה!" היא אמרה, וכנראה אמרה יותר מידי. חיבקתי אותה וירדו לי הדמעות.
אולי עכשיו אתם חושבים לעצמכם, למה היא בוכה? תראו איך אמא שלה מתנהגת והיא בוכה?!
אז זהו. שהיא אמא שלי, זוכרים? וזה כואב לראות את כולם עם האמא והאבא האוהבים, שנותנים עונשים ודמי כיס..
נכנסו לשיעור, וחיכיתי בקוצר רוח לסיום הלימודים. לחזור לבית הריק, בלי האמא, בלי האבא, רק אני עם עצמי. ובאמת נגמרו הלימודים. שוטטתי ברחובות, בעטתי באבנים, ובעיקר חשבתי. שיר צודקת. היא בכלל לא אמא. המשכתי ללכת מהורהרת, עד שנתקלתי במישהו. "אולי תשים לב לאן שאתה הולך?!" צרחתי עליו.
"…