סיפור ארוך (פרק 1 מתוך 2)

סטיב משך אותי מהמיטה לכיוון הדלת. "מה קרה?" לחשתי בעייפות והוא אמר לי "אין לי זמן להסביר, אני אסביר לך בדרך". רציתי לשאול 'בדרך לאן?' אבל ראיתי שהוא רץ בשביל לקחת את המפתחות לאופנוע. זרקתי על הפיג'מה שלי קרדיגן ושמתי נעלי ספורט, הבנתי שהעניין רציני. הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ החדשות, ולא הספקתי לקרוא מה כתוב בה מפני שסטיב תפס בידי בחוזקה וגרר אותי אל עבר האופנוע שלו. "אתה מכאיב לי!" צעקתי עליו כשהעור שהוא החזיק בו הלבין והוא עצר לי את זרימת הדם. "א..אני מצטער" הוא לחש, הדביק לי נשיקה רכה על השפתיים והניח אותי על האופנוע שלו בעדינות, "כרגע אני לא מבין כלום". סטיב נסע במהירות גבוהה מהמותר ושיערו שמגיע עד אמצע העורף הצליף לי בפנים. "בבקשה אל תגידי לי לחזור", הוא צרח כנגד הרוח, בדיוק מתי שרציתי להגיד לו שיוריד אותי מהאופנוע, "זה חשוב לי". חנינו ליד מועדון "הסוכרייה". "מה לעזאזל..?" לחשתי והוא קפץ מהאופנוע, נתן לי יד במהירות ופתח לי את הדלת. ראיתי שהמקום כולו מפויח, ונחנקתי מעשן. בבבמה, שבמשך כל יום הייתה שרה שם להקה, הייתה שרופה ועליה היו מוטלות ארבע גופות של גברים. זכוכיות היו מנופצות על הרצפה והיו כתמי דם עליהן. הלכתי במה שהייתה פעם רחבת ריקודים בזהירות, משתדלת לא לדרוך על הגופות של אנשים שלא שרדו את השריפה. "סטיב", לחשתי "בוא נלך הביתה, זה מסוכן". הרגשתי את נשימותיו על עורפי, הולך בחשש מאחורי, אך לא ראיתי כלום. העשן הסמיך עדיין שרף את ריאותיי, והשתעלתי. "לאב," הוא לחש, "אני לא מסוגל להפסיק, אני חייב למצוא אותו". רציתי לשאול 'את מי?' אך פתאום סטיב התכווץ, נשימתו נעצרה לשבריר השניה והרגשתי אותו נמשך ממני. הסתובבתי לאחור ובגלל שהיא חשוך ראיתי אותו בקושי נשכב על הרצפה ומכה בה בחוזקה. "וולק", הוא זעק ומשך את אחיו הזרוק על הרצפה, שערו, שפעם היה שטני וחלק היה שרוף והתפורר מתחתיו, וריח המוות הגיח ממנו. הוא היה מפויח ורק חלקו נשאר, אך עדיין סטיב זיהה את אחיו-לעומתי. דמעות ירדו מעיניו והוא היה סמוק "למה דווקא אותך" הוא צרח ומרח את האפר של אחיו על בגדיו, רוצה להיזכר בו. לפתע הסומק שעל לחייו הפך לצבע ארגמני, והוא רתח מכעס. "אני עוד אראה לבן זונה הזה מה זה," הוא צרח והניח את אחיו בזהירות על האריחים החמימים, עדיין מן השריפה. סטיב התקדם במהירות ולקח את השרשרת של אחיו, שעליה רשומה שמו של אהובתו. שמי. "תסתובבי," הוא ספק פקד ספק ביקש. הסתובבתי וידיו החמות, דם חם וזועם מבעבע בוורידיו, לקח את שערי בעדינות והניף אותו כלפי מעלה. הוא שם את השרשרת מעליי וסגר את הסוגר. "סוף סוף השרשרת מתאימה למישהי הנכונה", הוא לחש והניף אותי באוויר. התפלאתי כשאחיו, החף מפשע, נכלא לשריפה שלא בכוונה תחילה והוא מתעסק בשרשרת, אבל לא ידעתי מה הולך להתחיל בדיוק עוד כמה שניות. הוא ראה את הבעתי ההמומה, אז הוא לחש, "אני אוהב אותך, ואותו, ואני לא רוצה שהזיכרון היחיד מאחי יהיה זה שהיה לנו סכסוך גדול על חברה שלי". הוא דיבר בשטף, המילים התבלבלו בפיו. "ועכשיו הולכים לנקום", הוא צרח. הרגשתי שהוא לא מפוכח. "כמה שתית?", שאלתי ביובש. "מספיק בשביל לעשות את מה שאני רוצה" הוא השיב בפשטות ובאותו הרגע התחיל לרוץ במהירות. האנדרלין זרם לי בגוף והרגשתי בשמיים, עד שלפתע הוא נעצר בפתאומיות וכמעט הועפתי מידיו. "מה קרה?", לחשתי אל תנוך אוזנו והרחתי את ריח הסבון שתמיד נדף מצווארו. עיניו נהיו אדומות ובמהירות גם ראיתי נצנוץ שבוקע מהן. דמעות. "וולק", הוא לחש והתרסק על הרצפה. ליטפתי את שיערו בעדינות והנחתי את ראשו בחיקי, "אני אוהבת אותך", לחשתי ולא ציפיתי לתגובה. הוא התייפח ולאטו נרגע עד שאמר, "זהו. אני צריך להתקשר לאבא". הוא הוציא את הפלאפון מכיסו וחייג במהירות את המספר של אביו. הוא שם את השיחה על רמקול באצבעותיו הרועדות וחיבקתי אותו. הרגשתי את נשימותיו המהירות. הוא איבד את האח היחיד שלו. "שלום בני היקר, הרבה זמן לא דיברנו", אביו אמר בקול עבה וגס, ושמעתי בחורות ברקע. "אבא, אני צריך להגיד לך משהו", הוא רצה להמשיך אך אביו קטע אותו באמצע, "סטיב, אני אוהב אותך אבל אני עסוק מאוד עכשיו", היו צחקוקים מהצד השני של הקו. ראיתי שסטיב לא מסוגל להוציא את מילותיו מהפה, אז אמרתי אותן אני, "סליחה שאני מפריעה לחגיגה שלך, וון, אבל יש דברים יותר חשובים מבחורות כרגע". אחרי שהוצאתי את המילים מהפה –התחרטתי. הרגשתי מלמולים של כעס מעבר הקו, וידעתי שהבחורה, או הבחורות, שבסביבתו שמעו אותי. "וולק מת, אבא", סטיב צרח, אך לפתע נהיה רציני "הוא נהרג, ואני הולך כרגע עם לאב להעמיד את האנשים שעשו את זה במקום". לבי צנח. הוא אמר את המשפט. "וולק..? מי זה.." אביו גמגם, כנראה משכרות, ואז הוא נזכר. סטיב הוציא את המצב מרמקול, והקשיב לאביו המתפייח לבדו. דמעות החלו לרדת מעיניו האפורות והחזקתי את ידיו בידי. "זה לא נגמר", סטיב לחש, חנוק, הרים אותי על כתפיו ופתח בריצה. הוא הפעם רץ בקצב מתון, מחושב, שידי חונקות את צווארו בחוזקה. "לאב.." הוא מלמל כעבור כמה רחובות, "אני אוהב אותך. תודה שאת עושה את זה איתי". ליטפתי את שערו ולחשתי באוזנו, "אני אוהבת אותך גם". כשהוא שמע את המשפט, הרגשתי בצווארו צמרמורת והוא תפס בידי חזק יותר. הוא נישק אותי ברכות, ולחש לי באהבה, "כמה אני מתרגש שאת אומרת לי את זה". האמנתי לו. הוא היה בחור רגיש, אמפטי, אוהב.. אך שהוא זעם-הוא היה יכול פשוט לעזוב את הכל, בלי תשובות. כשעברנו ביער אפסליס, כבערך שני קילומטרים מהמועדון, הוא עצר במעיין הקרוב ביותר ועצרנו בשביל לנוח. הוא הוריד את בגדיו ונשאר עם תחתוני בוקסר, וקפץ למים. כשהוא קפץ הוא צעק "איזה כיף, לאב, בואי גם", והתיז עליי מים קפואים. לחשתי "סטיב, תפסיק," וכשרכנתי לשתות מים הוא משך אותי מהחולצה לתוך המים ונרטבתי כולי. "סטיב!" צרחתי, וכשראיתי את המבט המשועשע על פניו, החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה. הוצאתי את המכנס שלי בעדינות, וזרקתי אותו על הדשא הרך שהיה מסביבנו. התחתון שלי עדיין היה תחתון-שינה, אז הוא לא היה סקסי בכלל – אבל כנראה שלסטיב לא היה אכפת. הורדתי לאט לאט גם את החולצה ונשארתי רק עם חזיה ותחתונים. "וואו", סטיב בהה בי, כאילו שהוא לא ראה אותי במצב הזה – וגם יותר מזה, במשך השנה וחצי האחרונות. "את כל כך יפה". התקרבתי אליו והוא משך אותי אליו בזמן שהוא משפריץ עליי מים. שיערי הרטוב והבלונדיני השתרך מאחוריי במים שכבר התרגלתי אליהם והם נהיו די חמימים. ראיתי את השתקפותו במים ובאותו הרגע הבנתי באמת כמה הוא יפה. שריריו בידיים היו מודגשים בהחלט, ושיערו השטני המעוצב היה מדהים וכל מה שרציתי זה רק ללטף אותו כל חיי. הקעקועים על ידיו היו די מרשימים, ועיניו השחורות בלטו על רקע עורו החיוור. אפיו היה קטן וסולד, ושפתיו היו עבות.. שפתיים שאת רק רוצה לנשק, עוד ועוד, עד שייגמר לך האוויר. כנראה שהסתכלתי עליו הרבה זמן, והוא לחש לי, "לאב, צריכים לצאת". יצאתי באכזבה מהמים החמימים והקור הצליף בי. סטיב מיהר לכרוך את ידיו סביבי, והושיט לי מהר את בגדיי, "קחי, לאב, שלא תתקקרי", הוא לחש בזמן שהוא נישק אותי בתשוקה. התלבשתי וצפיתי בו מתאבק מנגד מכנסי הג'ינס הארוכים שלו, שנדבקו לו לגוף. "כנראה שזה לא היה רעיון טוב כל כך", הוא לחש והחנקתי צחקוק בדיוק שהוא הצליח לעלות אותם בקפיצה. "הגב שלי הרוס, בייבי. בואי נתקדם עכשיו בהליכה". השתנקתי. בכלל לא ידעתי לאן הוא רוצה ללכת, והיער הזה עצום. "לאן הולכים?" לחשתי בכבדות, והוא ענה לי "לאב, הכנסתי אותך ליער הזה רק בשביל המעיין. עוד פחות משעה נגיע לבית שלו". נרגעתי, אבל לא הבנתי דבר אחד. "לבית של מי?" שאלתי בחשש וכשהוא ענה, "הבית של ליאו", נעתקה נשמתי לחלקיק השניה. "מה.. ליאו?" שאלתי ולפני שהוא הספיק לדבר, דיברתי אני-"הוא נחשב אחד מגדולי העבריינים בארץ, אולי בכלל ביבשת. הוא מסוכן, סטיב". הוא שקל את מילותיו לפני שהוא דיבר, ואז לחש "זה הוא שהרג את אחי". נבהלתי, ושאלתי אותו מהר, בלי לחשוב, "ואיך אתה יודע את זה?". הוא הסתכל עליי במבט שפוף, ועיניו הושפלו ברגע שהוא אמר את המשפט, "אני עזרתי לו לתכנן את השריפה", הוא לחש, וכשראה את מבטי החושש, הוא אמר "אבל לא תכננתי שזה יפגע באנשים, אני נשבע לך, לאב, את חייבת להאמין לי". לא יכולתי לנשום והתרסקתי על הרצפה. "ממתי.. ממתי אתה עוסק בדברים האלה?" שאלתי כשדמעות עולות בעיניי. "אני כבר לא, אני נשבע!" הוא צעק, פגוע, ואני עניתי לו ברוגע מזויף "שאלתי אותך שאלה," השתהיתי מעט, "ואני מצפה שתענה לי עליה". הוא הרים את מבטו, ודיבר באיטיות "אני אוהב אותך. בשנה שסיימנו תיכון, ליאו בדיוק סיים את השירות בצבא בארצות הברית," ראיתי שהוא רצה להמשיך, אבל אני פערתי את פי והספקתי להשחיל שאלה, "א..ליאו התנדב להכנס לצבא?". הוא לא היסס לפני שענה על שאלתי, והשיב, "כן. הוא התנדב. אני הכרתי אותך אז בתור חברה ותו לו, וכשעשיתי את הטיול עם המשפחה שלי לארצות הברית פגשתי אותו. הוא היה הרוס, והפנים שלו היו פגועות. הצגתי את עצמי, באנגלית כמובן, ואז הוא שאל אותי מאיפה אני. שהתברר לו שאנחנו מדברים באותה השפה, התחלנו לדבר בחופשיות. הוא אמר לי שחברו הטוב ביותר, תומס, נהרג בגלל 'פליטת כדור', ככה לפחות קבעו במשפט, אך ליאו סיפר לי שתומס הסתכסך עם אותו אחד, והוא סידר את זה בשביל שיחשבו שזה פליטת כדור," הוא התנשף כמי שרץ ריצת מרתון, והמשיך, "אני האמנתי לו, אך הטיסה שלי בחזרה לארץ תוכננה למחרת בבוקר, אז נפרדנו לשלום. כשהגעתי לארץ, אמי ביקשה ממני לרדת לקנות חלב. אני זוכר שהיא כמעט בכתה שנסענו לכל כך הרבה זמן ועכשיו עד יום שלישי, יום הקניות שלה, לא יהיה חלב בבית", הוא גיחך, "כשירדתי למכולת מתחת לבית, פגשתי אותו שוב. צחקנו על מקרה האירוניה, והוא הזמין אותי לביתו. כשנזכרתי בחלב, ושאני צריך לשים אותו במקרר, עלינו לבית שלי ומיד נכנסנו לחדרי. הוא סיפר לי את כל הסיפור של תומס מהתחלה, מאז שהוא הגיע לצבא ואז שנתיים לאחר מכן, שבוע לפני שנפגשנו לראשונה, שהוא פרש בגלל הדיכאון והעצב על חברו, ואז החלטנו לעשות מעשה." הוא נעצר, ואז לחש "אני די בטוח שאת לא רוצה לשמוע מה עשיתי", הוא עצר את נשימתו והתחיל לקלל את עצמו. "אני לא מבין אפילו למה הרגנו אותו. אני אידיוט שהסכמתי לדבר כזה בכלל". הסתכלתי עליו בחשש, והצלחתי להסתיר את הכעס שביעבע בתוכי, "איך הסתרתם את זה שרצחתם אותו?" שאלתי בשקט, חושבת. "ביימנו התאבדות", הוא אמר, מבויש, והמשיך את הסיפור, "ומאז בעצם אנחנו היינו ביחד בדברים האלה, עד שהתחלנו לעשן," הוא הפסיק, מחכה לתגובתי. "לעשן זה בסדר", אמרתי ונרגעתי. "סמים", הוא לחש בתבוסה, ראה את ההבעה על הפנים שלי, והמשיך, "לא היה לי מספיק כסף בשביל הכמויות האלה, אז הלוויתי כסף ממנו כל פעם עד שזה הצטבר לחוב גדול. התחלתי לאסוף כספים ברחוב כקבצן. באותה התקופה אמי התגרשה מאבי וברחה מהארץ, ואבי נכנס לדכאונות והתחיל לשתות הרבה. אף אחד לא שם לב אלי, והייתי מתוסכל. שליאו איים עליי, שזה או שהוא רוצח אותי או שאני פשוט אתרחק ממנו, החלטתי לתפוס מרחק ולהתחיל חיים חדשים, נקיים. הלכתי לגמילה ללא כסף, ואז, בערך שנה לאחר מכן, כבר הייתי די מסודר אחרי שמצאתי עבודה כמורה לגלישה, פגשתי אותך שוב," הוא קרץ, "ומאז את כבר יודעת את הסיפור".