סיפורו של חתול ושמו מנגו (מיאו שם של פרי) – פרק 2

לקחתי את הפתק בכפתי העבה והבטתי בו בשקיקה, הוא היה מכוסה באותיות צפופות ושחורות.
אני לא מבין למה בני האדם צריכים ללמוד את הדפוס המעצבן הזה, למה זה עוזר בכלל?
לקחתי את הפתק בשיניי הלבנבנות והנחתי אותו ליד קערית החלב, לאחר כמה ליקוקים ממושכים שבתי לדף והתחלתי ללכת לעבר הבית ספר של אלה וניל, משום מה הפתקית הזאת עדיין נראתה לי חשודה והייתי חייב להבין מה משמעותה.
זנבי הכתום נגרר אחרי בדרך לבית הספר הקהילתי.
טיפסתי בין הסורגים המרווחים של הגדר הכחולה של בית הספר ונכנסתי לרחבת בית הספר.
הלכתי בקריאה חתולית לעבר ניקול, חברתה הטובה של אלה.
"היי מנגו!" היא רכנה אליי בקריאת שמחה וחיבקה את פרוותי כשאני מלקק בחיבה את ידה.
"אני אלך לקרוא לאלה וניל" היא מלמלה וניגשה לקרוא לניל ששיחק כדורגל עם חבריו ולאלה שדיברה עם עוד חברה, נדמה שקוראים לה אמה.
כשאלה וניל הגיעו הושטתי להם את הפתק בעדינות
היא לקחה אותו ממני מהר והתחילה לקרוא אותו בזריזות, עיניה משוטטות על הדף הלבן.
"אוי ואבוי, שכה יהיה לי טוב. ניל!!!!" היא קראה בשמו של אחיה, ניל התקרב במהירות וקרא את הדף.
"או ואבוי" הוא מלמל
"אוי ואבוי…."