סיפורה של להקה – פרק ראשון+הקדמה

ששת הכוכבים עמדו בחדר ההלבשה, בוחנים את המראה שלהם ומוסיפים פרטי אקססוריז חדשים ומצמידים אותם אל גופם.
ג'סטין ואדמונד צחקקו ביניהם, שניהם היו יפהפיים בבגדים הפשוטים, הם לבשו חולצת טריקו ריקה וג'ינס חצי קרוע. לוגאן שישב לידם לבש חליפה מהודרת והביט בעצמו במראה, מאוכזב,
"לוגאן, בוא," לוקאס צחק בקול. "החולצה הזאת קטנה עלייך,"
"אבל היא יפה, לא? וזאת בכלל חליפה." לוגאן הפטיר.
"השנייה יותר יפה," פרד אמר. "חוץ מזה שלדעתי, אתה צריך לבוא בסטייל רגיל, בכל זאת, אתה יודע, הגמר של הריאלטי המחורבן הזה, הריאלטי שיעזור לנו להיות להקה מדהימה,"
"אפ, אפ, אפ," לוגאן הטיף לו, "מי אמר שננצח?"
"אני." פרד ניגש אל לוגאן וטפח לו על הכתף. "אני יודע,"
"היי," נערה בשנות העשרים לחייה, חייכה והוסיפה בקולניות, "ההרכב ש'נגדכם' הוא ממש טוב."
"אוייש, את סתם שוויצרית." ניקו אמר והלחיים שלו בערו. "מאוד שוויצרית."
"הופה," לוקאס מלמל לו כשהיא הלכה, "אתה מאוהב."
כתוצאה מכך הוא חטף סטירה מצלצלת,
"תאמין לי, לא שווה להתעסק עם ניקו." אדמונד הוסיף כשלוקאס שם את ידו על לחיו הנפוחה, שעד לפני כמה רגעים הייתה אדומה כתוצאה מהסמקה ועכשיו – מסטירה.
"להקת קאפ, תעלו לבמה." אחד מהאנשים התקרב אליהם, הם נשמו כמה נשימות עמוקות ונכנסו לתת את ההופעה של החיים שלהם.

~פרק ראשון~
כל השישיה עמדה לפני קהל השופטים, הם רעדו וציפו בקוצר רוח לתשובות. הם היו נגד שתי בנות שניגנו על אורגן ושרו בקול צלול ויפהפה. הם לא בחנו את עצמם, רק את המתמודדות השניות, ופחדו מהתשובות שלא מיהרו לבוא. השופט קרא להם להתקרב אליו בשני צעדים. הם נלחצו כמו שלא נלחצו מעולם, זה היה הכרטיס שלהם לעולם ה'כוכבות', בזכות זה… הם יהיו מפורסמים ויותר טוב מזה, תהיה להם להקה משלהם!
"להקת קאפ," השופט המבוגר ביותר אמר והסתכל עליהם במבט חושד. "אתם…"
הבת היחידה משם שהייתה מרוחה בהמון איפור, הסתכלה עליהם והמשיכה: "הלהקה החדשה של אמריקה!!!"
הם צרחו, וקפצו בכל הבמה, זה היה כל כך מרגש!
"אני לא מאמין." ג'סטין קפץ עליז ביותר, זה היה היום המאושר ביותר בחיים שלו!
אחרי ראיונות קצרים, חיבוקים נלהבים לשופטים והמבט שניקו תקע לבחורה ההיא, הם נכנסו לחדר ההלבשה מותשים, אחריהם באו המנחים של התוכנית והסבירו להם את כל העניין של הייצוג, הם הנהנו בקוצר רוח ומיהרו לצאת ולעלות על האוטובוס בדרך הביתה. זה היה חתיכת יום. הם עדיין לא עיכלו שהם להקה מיוחדת. בשעה שתיים וחצי בלילה, הם נכנסו למיטות, אבל הכל עוד לא נגמר, ברגע שלוקאס נכנס למיטה הוא קיבל טלפון והוא לא ענה, אחרי שנייה הוא התחרט ורץ לטלפון. הוא זכר מההסבר המשעמם של רודריק המנהל, את זה שהם צריכים להיות מעודכנים בהכל 'עשרים וארבע שעות ביממה'.
"הלו," בקע קול מתוך הטלפון. קול מוכר.
"תחכו לי אתה והחברים שלך בבר 'ג'ו הקטן' בעוד שעה, זאת ג'ולייט, אתה יודע איזו ג'ולייט."
"ג'ולי? הזמרת האהובה עליי? ג'ולי, זאת ש… בחיים לא דיברה איתי? מאיפה השגת את הטלפון? ולמה ב'ג'ו הקטן'?"
"כן, ג'ולי הזאת, הטלפון זה מהמנהל שלנו, ושם בגלל כל צלמי הפאפרצי הנודניקים, יש לי ממתינה, שיט, חייבת לנתק, זה המפיק של 'דוגמניות בורוד'. ביי."
לוקאס בא לומר לה עוד רצף בלתי מוסבר של שאלות אבל היא ניתקה, הוא מיד התקשר לחברים שלו באנחה כבדה על כך שלא ימצה את שעות השינה שלו. הם שאלו אותו מיליון שאלות אבל הוא ענה שהוא עייף, ושהוא גם בכלל לא יודע.

כל שישה המפהקים נכנסו אל הבר, לוגאן הזמין קפה כדי להתעורר והשאר לקחו דיאט קולה, הם לא שתו עדיין אלכוהול, על אף שהיו בני תשע-עשרה.
ג'ולייט הגיעה לפניהם והזמינה בירה, לגמה אותה בצימאון, והזמינה את כולם לשבת איתה.
"אח, תשתחררו," ג'ולייט אמרה מניסיון, "אני כולה עוד איזו זמרת,"
"הזמרת האהובה עליי," לוקאס אמר ואדמונד הוסיף: "ועליי."
"הכל בסדר," ג'סטין הבהיר. "היא רוצה שנרגיש נוח איתה, ואנחנו כבר מרגישים." הוא קרץ אלייה.
היא צחקקה והם התחילו לדבר; הם דיברו בשטף ובבהירות ואז הגיעו לחלק האמיתי.
"אז למה באת לכאן והזמנת אותנו?"
"כי דיברתי עם המנהל שלכם, רודריק, הוא ביקש ממני לעבוד איתכם על שיר חדש: המציאות."
"מה את אומרת על לעבוד איתך?!" ג'סטין נדהם ושכח מה אמר לפני כמה דקות.
"את רצינית אני לא מא-" פרד אמר אבל ניקו קטע אותו.
"מתי נעבוד עליו?"הוא שאל בציפיה.
"אם אתם רוצים…" היא חייכה ונראה שנהנתה מכל התשואות, "אתם יכולים מחר."
"אתם?" אדמונד לא הבין,
"אתם, אני אתן לכם את המילים ואת הלחן, הסקיצה, ואתם תעבדו, לי יש שעות יופי ויום חופש מחר, ביי, ושלא תעזו לומר שום דבר לרודריק. אוקיי?"
היא אפילו לא האזינה להם ולא הסתכלה על הפנים הנדהמות שלהם והלכה.