סיפורה של להקה פרק חמישי

לוגאן התעייף והתיישב על הסלע. "אני עייף כל כך. אבריל גמרה אותנו אתמול."
"מה אתה רוצה?" פרד שאל והניח את התיק. "חשבתי שאנחנו לא מדברים,"
"די אתכם כבר, חשבתי שיצאנו לטיול הזה בשביל להתגבש מחדש." אמר אדמונד באנחה מופגנת, הוא הסתכל וראה שכולם התיישבו חוץ מג'סטין וניקו.
"נו, אתה באמת חושב שמה שאבריל אומרת באמת… אכפת לנו?" השיב לוגאן בכעס.
"יופי, עכשיו אפשר להמשיך?" שאל ג'סטין כשראשו בצבץ בין נקיקי הסלעים, "בואו נתגבש פשוט…"
"אתה חושב שזה כזה קל…" ניקו אמר ספק לעצמו ספק לחבורה, והרים את תיקו על כתף אחת.
"זה לא בריא." פרד מלמל.
"וואו, כאילו שאכפת לי. עכשיו נזוז כבר?" ניקו אמר.
"יאללה, קומו, עצלנים," ג'סטין צחקק.
"הנה, הנה," השיב לו פרד בעצבנות וקם כשנאחז באבן גדולה שנקרתה באמצע הדרך. "כאילו שאתה לא כזה עצלן."
"נו, אל תהיה כבד, צוחקים איתך, גבר." ג'סטין אמר בגיחוך.
"יופי, ממש מצחיק." פרד מלמל.
אדמונד הושיט יד אל ג'סטין, והוא משך אותו בקלות. "תודה, אחי."
"אין בעד מה!" ג'סטין חייך.
כמעט כולם קמו, אחרי דקות מורטות עצבים מצד אדמונד, ג'סטין וניקו, שניסו בכל כוחם לדחוף אותם, והם הצליחו.
"קמתי," לוקאס האחרון שנשאר לשבת, הרים ידיים.
"ממשיכים!" אדמונד התלהב.
"כן…" ניקו מלמל.
הם התחילו ללכת. היה שרב כבד וקשה, "חם לי." פרד התלונן.
"מים." לוגאן לחש, הוציא את המים מהתיק ושתה בצימאון את כל תכולת הבקבוק.
היה אובך באוויר, רוח חמה, ובנוסף לכל – ערפל כבד ולא נחוץ כתוצאה מהאובך.
"הֵי," אדמונד קרא לפתע. "מה זה?" הוא התחיל לצעוד לאט אל מערה רחוקה.
"חכה לי," ג'סטין צעק. "אני בא, רגע."
כל החבורה הלכה אל עבר אדמונד שהתרחק מרגע לרגע,
"נו. חכה!" הם צווחו, "אתה תיאבד!"
"לא!" הוא השיב והתחיל לרוץ והגביר את הקצב. ניקו, שהיה חזק ובעל כוח רצון רדף אחריו ומיד הדביק את הפער וניצב לידו.
"מה אתה רוצה?" אדמונד שאל כשהם הגיעו לפתח המערה.
"לשמור עלייך." ניקו חייך בצורה לא אופיינית לו. "לכן… תישאר כאן ותחכה לכולם." ציווה.
כולם באו במהירות, כשהם מדדים בין ימין לבין שמאל, ומחזיקים משא כבד על גבם ובידיהם. "תגיד לי, אתה נורמלי?" ג'סטין חיבק את אדמונד. "מה עבר לך בראש? חשבנו שתיאבד פה!"
"אז טעיתם." הוכיח אדמונד, "עכשיו בואו ניכנס, משהו במקום הזה מרגיש לי קצת… מוזר."
"אוח, בואו ניכנס כבר…" כל השישייה נכנסו אל המערה, הכל היה קסום כזה, נטיפי מים בלטו מתוך המערה, הטפטופים מחרישי האוזניים לא חדלו והמערה הייתה קרירה. לא היה שם אף אחד, אחרי שהם סקרו את השטח.
לפתע לוגאן צרח כמו בחורה ומלמל כמה מילים, לפני שהוא הסתחרר ונפל על האדמה.
ניקו ופרד הגיעו למקום וראו אישה קרה מוטלת על הקרקע, היא לא זזה ולא נשמה.
"זה מה שאני חושב שזה?" ניקו לחש באיטיות ובקול קודר.
"כן," פרד רעד. "זה באמת מה שאתה חושב שזה."