סימני שאלה

פרק ראשון-

שמש בחוץ, כמה נחמד לגור במדינה כמו ישראל שאפילו בחודש פבואר יש כמה ימים בהירים.
אני יושבת על הספה הארוכה בדירה של אחי, מחכה שהלק האדום שמרחתי על ציפורני רגליי יתיבש בעודי משייפת את ציפורניים ידיי.
הטלוויזיה מולי דולקת על ערוץ עשר, שידור חוזר של הפרק האחרון של הישרדות.
יום רגיל, משעמם.
כאשר סיימתי עם ציפורניי הרמתי את הטלפון הנייד שלי, כל כך הרבה הודעות מאנשים שונים, אבל רק אחת חשובה באמת.
שי, הבחור היחיד שאני באמת רוצה אבל לא יכולה להשיג, כי מבחינתו אנחנו לא יותר מסתם סטוץ.
'נפגשים הערב?' שלח להוסיף אמוג'י חושק.
'יש לי משמרת בקפה.' אני עונה בייבוש, מעט מאוכזבת שלא אוכל לפגוש אותו, מעט מאוכזבת מכך שלאחר שהוא רואה את ההודעה הוא עוזב את השיחה.
אני משלימה את הטלפון על הספה לצידי בתיסכול. כל כך הרבה בחורים שווים רוצים אותי, כל כך רבה סטוצים שהיו לי , כל כך הרבה לבבות ששברתי.
עד שהגיע לו אדון שי והרס את הכל, שבר את כל החומות שלקח לי יותר מידי זמן לבנות.
רעש המפתח במנעול מוציא אותי ממחשבותיי.
"אנה?" אני שואלת. לא היא ולא אחי צריכים להיות בבית בשעה כזאת.
איש לא עונה אבל הדלת נפתחת.
אני קמה מהספה ומביטה בעוד משהו שנראה בגילו של אחי נכנס דרך הדלת.
"את בטח אחותו של אלי." הוא אומר ומביט בי לבושה בלבוש מינימלי, אני לא מסמיקה או מובכת רק מחזירה לו מבט בוחן.
"ועם מי יש לי הכבד?" אני שואלת משלבת את זרועותי על חזי. המראה החיצוני שלו ממוצא למדי, עיניים חומות עור פנים שחור ושיער שחור עם זיפים על הסנטר.
"חן, אני עובד עם אלי. אני צריך להביא את…" הוא מביט על השולחן בפינת האוכל ולוקח ממנו מעטפה חומה. "זה." הוא מחייך חיוך לבן ופונה בחזרה אל הדלת.
"תינעל את הדלת אחרייך." אני אומרת בשיעמום ופונה חזרה אל הספה.
"להתראות." הוא אומר וסוגר את הדלת אחריו אך אני כבר לא מקשיבה, הטלפון שלי מצלצל ועל הצג כתוב, 'רוסיה שלי'.
"מה קורה סוניה?" אני עונה בהיסח דעת.
"עומס זה מה שקורה. עכשיו תזיזי את התחת היפה שלך לפה לפני שאני שולחת את ולדימיר עלייך!" קולות של אנשים צועקים נשמעים ברקע, סוניה מגיבה לכך בקללות ברוסית.
"מתלבשת ובאה." אני צוחקת ומנתקת את הטלפון.
נראה כאילו אני הולכת לקבל תשלום על שעות נוספות החודש.