סימני שאלה

פרק שני-

"הפסקה!" קראה סוניה בהתרגשות בעודה מעמיסה על צלחת זכוכית מאפים מגרים למראה.
השעה היא שבע בערב וסוף סוף המקום התחיל להתרוקן, כאילו לאנשים בעיר הזו אין מה לעשות חוץ מלבזבז את הזמן שלהם בבתי קפה.
"הגיע הזמן באמת." אני מחייכת חיוך רחב וצועדת לכיוון מכונת הקפה, מוזגת לשני כוסות ואז אל שולחן בפינת בית הקפה.
במקום לבלות את ההפסקות שלנו בחוץ ולנשום אוויר צח אני וסוניה מעדיפות לבלות את ההפסקות בשולחן הקבוע שלנו, לצפות באנשים ולדובב אותם כמו בפרסומות של שוופס.
"את רעבה, אילנה?" היא אומרת בין ביס לביס ומביטה בזוג שיושב מולנו ומדבר בלחש. "אני מצטער, אני יודע שאת לא רעבה אבל זה נראה לי מתאים לשאול שאלה כזאת כדי לפצות על
האישיות המשעממת שלי." היא ממשיכה ולוגמת מהקפה.
"זה בסדר איציק," אני אומרת בקול נשי וצפצפני. "אני בטוחה שבגלל השומה הדוחה שלי אני לא אצליח למצוא משהו יותר טוב ממך." שנינו מתפוצצות מצחוק וכמעט משפריצות קפה על השולחן.
סוניה היא חברה טובה, נפגשנו בתיכון ואחר כך התחלנו לעבוד בקפה ביחד מה שהפך אותנו לשני פסיכיות שחולות אחת על השנייה. כמובן שהיא לא יודעת על העבר שלי, מבחינת נולדתי בבית החולים איכילוב לזוג צעיר מרמת גן, הם מתו כשהייתי בת עשר ומאז אני גרה עם אחי, בלי שום קשר לבני ברק או לקהילה.
הזוג שיושב מולנו, איציק ואילנה, שמים לב לצחוק הפרוע שלנו, קמים ממקומם ועוזבים את בית הקפה.
"מה עשיתם הפעם?" ג'וני, אחראי המשמרת הלוהט של הקפה מופיע מאורי כתפה של סוניה.
"זו לא אשמתנו." אומרת סוניה בהבעה תמימה מזויפת.
"הם הביאו את זה על עצמם בלבוש המגוחך שלהם." המשכתי ומשכתי בכתפיי.
"שאחת ממכם תפנה את השולחן שלהם." הוא מגלגל את עיניו ופונה ללכת אל המטבח.
"אנחנו בהפסקה!" קוראת סוניה מאחורי גבו.
"שנגמרה בדיוק עכשיו." הוא מביט בשעון הקיר שתלוי מעל חלון המטבח ואני יכולה לראות את החיוך בזווית פיו.
סוניה מקללת ברוסית וקמה מהשולחן, אני בעקבותיה.
"אני לא צריכה ליווי." היא אומרת בגיחוך.
"זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות." אני משיבה במשיכת כתפיים.
אחרי שאני מפנה את הצלחות המגעילות של אילנה ואיציק למטבח אני שומעת את דלת הקפה נפתחת, מבטי נשלח אוטומטית לכיוון הדלת.
בהלה מציפה את ליבה כשאני רואה מי נמצא בפתח.
"נראה לי שהיא הלכה לאיבוד." אומרת סוניה בגיחוך ומחווה בראשה לכיוון הנערה שעומדת בפתח הדלת, סורקת את השטח.
אני לא צוחקת, איך אני יכולה לשתף פעולה כאשר משהו צוחק על החברה הכי טובה שלי.
ליטל מתיישבת על אחד הכיסאות בקדמת הקפה, לאחר כמה נשימות אני מתקדמת לכיוונה, מתעלמת מהמבטים השואלים הנוקבים של סוניה.
"מה את עושה פה?" הדבר הראשון שאני מצליחה להוציא מפי.
ליטל היא החברה הטובה ביותר שלי, עוד מהימים בבני ברק, היחידה ששמרה איתי על קשר למרות ההתנגדות של הוריה, היא ביקרה אותי כמה פעמים בדירה של אלי ולפעמים היינו יושבות יחד בגינה מתחת לדירה, אבל מעולם לא ביקרה אותי בזמן העבודה.
לרגע מפחיד אחד פחדתי שהיא תשפוט אותי בגלל הטייץ הממש צמוד שלי או בגלל גופיית הבטן והעגיל המבצבץ בטבור.
"אני כל כך שמחה לראות אותך." רק עכשיו שמתי לב לכך עיניה היו אדומות, להקלה שנשקפה מקולה. משהו קרה.
"מה קרה?" אני שואלת, קולי מתרכך, נימה שאני כמעט לא משתמשת בה על אף אחד.
"זה נורא, אף אחד לא יאמין לי עם אספר…" היא מחניקה יבבה חלושה ומנגבת את עיניה בעזרת שרוול חולצתה הארוכה.
"את יכולה לספר לי, ליטל, את יודעת שאני האמין לך." אני מניחה את ידי ללפניה על השולחן, היא מניחה את ידיה בטוח ידי, חמימות מציפה אותי, אלוהים כל כך התגעגעתי אליה.
היא מרימה את מבטה עליי, כאב מציף את כולי, אין דבר צובט לי בלב יותר מלראות אותה בוכה. "את זוכרת את הרב כץ, הרב של האולפנית?" היא שואלת, אני מתחילה להבין לאן היא חותרת.
אני מהנהנת.
"טוב אז…" היא משתהה, מהססת. "הוא קרה לי לשיחה לפני כמה שבועות…." היא עוצרת, רעד ופחד חולפים יחד על פניה. היא מצפה שאבין, ואני אכן מבינה.
"האידיוט המתחסד הזה!" אני אומרת כמעט בקול רם. "הוא נגע בך נכון?! הזבל הזה! אוף כשאני אראה אותו אני אגרום לכך שהוא לא יכול להביא יותר ילדים מחורבנים לעולם הזה ו-"
"מורי," ליטל אומרת בקול שבור ומשתיקה אותי. "אני מפחדת, מאז אותה "שיחה" היו לנו עוד שיחות כאלה ו… זה נמשך ונמשך ונמשך. אני יודעת שלא אוכל להגיד להוריה, הם מעריצים את הרב כץ… אני לא יודעת מה לעשות." היא בוכה עכשיו, ממש בוכה, בלי להסתיר את הצער שלה.
כעס וזעם מצטברים בי.
ליטל תמיד הייתה תמימה, היא תמיד חלמה לעשות סקס רק אחרי החתונה ולהישאר טהורה ונקייה לבעלה. עכשיו אדון דוס הזה הורס לה את כל החלומות.
אבל היה משהו בדבריה, היא צדקה בקשר לכך שהיא לא יכולה לספר להוריה, הם מעריצים אותו וכך גם רוב הקהילה, איש לא יאמין לה עם תומר משהו רע על המנהיג הרוחני שלהם.
"שונאת דוסים עם זקנים." אני מתנשפת בתסכול ושוקעת אל תוך הכיסא.
"מה נוכל לעשות?" הוא שואלת, עיניה אדומות יותר, קולה שבור יותר.
"אני באמת לא יודעת." אני מודה.