סיגריה אחרונה- פרק 7

רצתי מהר ככל יכולי לחדר. עוד הספקתי לשמוע את איתן פותח את הדלת. הוא כנראה בא אחרי אבל זה כבר היה מאוחר מידי, אני כבר הייתי כמה מטרים לפניו, בתוך המולה של אנשים שדיברו מחוץ לחדריהם. הדמעות החלו לצאת, הרגשתי את הדמעות דורקות לי את הפנים בזמן הריצה לחדר. סגרתי את הדלת בטריקה והתיישבתי על הרצפה עם הגב לדלת. הבכי שיצא ממני עכשיו היה בכי שלא היה לי אף פעם, לא הכרתי אותו. הוא היה הבכי הכי כואב שהיה לי. זה הרגיש לי שאפילו לבנאדם שבאמת חשבתי שאכפת לו ממני פשוט לא אכפת יותר. הוא מוכן לזרוק אותי ככה, לתת לי דברים מתוך רחמים. אני לא איזה אדם מקבץ נדבות, אני לא אדם שחסר לו דברים בחיים ובכל זאת, הרגשתי חסרת אונים.
המראה הייתה ממש ליד הדלת, הסתובבתי אליה בישיבה וישבתי בישיבה מזרחית אל מול המראה. הבטתי בעצמי, מחיתי כמה דמעות אחרונות. האף שלי היה אדום מהבכי, גם העיניים. הלחיים שלי שרפו. הסתכלתי במראה וחשבתי 'אני לא יפה? לא מוכשרת? אנשים איתי כי מרחמים עליי?' – את זה אני לא מוכנה לקבל. ההבעה בפרצוף שלי השתנתה, יצר נקמה בא ועלה בגרוני.
ואיתן? מה הוא בכלל בשבילי? – ככל שחשבתי על זה יותר, איתן התנהג כמו ילד מאוהב אבל בצורה שונה. הוא לא רדף, לא עשה דווקא ובחר להיחשף כבר על ההתחלה. זו אני שלא רציתי אותו, ואז לא הבנתי למה אני לא רוצה אותו אם הוא רוצה, כי כן התחלתי להרגיש משהו. עכשיו החלון הזה כבר נסגר. הרגשתי שכל הקשר שלי ושל איתן הוא קשר של רחמים, שאני הפתטית והוא המציל. לא יכולתי עוד שנייה אחת להיות בחברתו.
למחרת הפתעתי את כל התלמידים שלי לכיתה. כשהיה לי משהו חשוב להגיד אני דיברתי. לא שיניתי הבעה, לא שיניתי גישה, אבל החלטתי שהם צריכים לראות מי הילדה החדשה שכבר יומיים לא מדברת. היה אפילו איזה שיעור שהתחלתי להתווכח עם מישהו על הדעות שלי שהיו שונות לחלוטין מהדעות שלו.
שב הגיעה ההפסקה הארוכה של שתיים. הפעם קניתי אוכל קצת יותר משביע, אוכל חם. הוא היה יותר טעים מהאוכל של הבית, צחקתי מזה קצת. החזרתי את המגש למקום שמבקשים, כמו ילדה טובה, מה שאני בכלל לא אבל בעניין של סדר אני כן, והתחלתי להסתובב בחצר. התחלתי ללכת ולחקור עוד קצת את בית הספר, כי הייתי בטוחה שיש חלקים שאני בכלל לא הייתי בהם.
התקדמתי לאיטי ובמפתיע שמעתי כמה קולות. הסתובבתי אבל הם לא היו מאחוריי. הם כנראה באו מלפניי. הסתתרתי מאחורי קצה הבניין, שמעתי את איתן מדבר. לא הייתי בטוחה עם מי הוא מדבר, אבל לא היה אכפת לי לצותת.
" אתה חושב שהיא מסתדרת? ". קול נשי נשמע. זיהיתי את הקול הזה.
" אני לא יודע.. אני רק חושב שמאוד קשה לה ".
" באמת? ליזי נראית ילשה שקשה לה קצת להסתגל למקום חדש.. אבל זה ישתנה ". הקול הזה היה הקול של המורה להיסטוריה שלי. התקרבתי עוד קצת כדי לשמוע יותר טוב.
" היא עושה המון בעיות ".
" ליזי? מה פתאום. כמעט ולא שמעתי ממנה ציוצים. נראלי שאנשים בכלל לא יודעים שהיא בבית הספר ".
" אני חושב שהיא מסוכנת " אמר איתן. אין לו בושה.
" מה גורם לך להגיד את זה? ".
" ההתנהגות שלה, המוזרות שלה.. לא סתם אני יושב ראש מועצת התלמידים. מהיומיים האחרונים שהיו לצורך בירור מי הילדה החדשה הבנתי שהיא לא כמו כל האחרות ".
" נכון, היא שונה ". היא מקסימה שהיא מגנה עליי.
" נו באמת.. אל תיתממי. את יודעת טוב מאוד שהיא קצת מוזרה ".
" היא בדיוק כמוך כשאני פגשתי אותך ".
" וישר התאהבת הא? " הוא אמר. אני חשבתי ששמעתי לא טוב.
" זה אולי מוזר לצאת עם קטין, אבל אם לא יודעים זה לא נחשב שאנחנו יוצאים " היא אמרה ונשמע שקט. שמעתי קול קטן של עונג. הוא נישק אותה. אין לו גבולות לילד, באמת שלא חשבתי שהוא יהיה כזה, ועוד יותר לא חשבתי שהיא תהיה כזו.
הסתובבתי בכעס וזעם. לא שבכיתי או משהו, פשוט כעסתי כל כך. המשכתי להתקדם ואז ראיתי ילד יושב במקום שרק מהכיוון הזה ניתן לראות, וגם זה רק במידה ואתה מסתכל לשם. הוא ישב ועישן. הוא לא היה יפה במיוחד, בלי עיניים מהפנטות כמו של איתן, לפחות ממה שראיתי מרחוק. התקדמתי לעברו. ככל שהתקרבתי ראיתי שהוא לא כל כך מכוער כמו מרחוק. הוא היה נראה קצת פצוע, קצת שריטות ולחיים אדומות, אבל אולי זה הטבעי אצלו.
" אפשר להצטרף? בבקשה? " שאלתי במבט חצי מתחנן.
" בטח, בואי שבי " הוא אמר והגיש לי סיגרייה אחת. " תודה " אמרתי לו, הא גם הגיש לי מצית. לקחתי שאיפה אחת מהסיגריה והייתי בעולם אחר.