סיגריה אחרונה- פרק 6

" צא מפה " אמרתי לו.
" מה? ".
" צא לי מהחדר " אמרתי לו ונגעתי בידי כי היא עוד כאבה מהחוזק שבה איתן החזיק לי את היד.
" לא שמעת מה אמרתי? ".
" צ-א ל-י מהחדר " אמרתי לו. הוא כבר לא התנגד. הוא הלך לאט, שפוף ראש אל עבר הדלת. אני הלכתי כמה צעדים לאחור.
" אני.. " הוא התחיל להגיד אבל התחרט. הוא סגר את הדלת בחולשה ואני נשארתי לעמוד ככה, בוהה בדלת, לא מבינה בכלל מה הלך כאן.
יום למחרת היה יום נורא, כרגיל- אי אפשר שיהיה פה טוב. התעוררתי לבוקר במקום שלא באלי להיות בו, בחברה שלא באלי לראות עם רק מורה אחת שאני באמת מסמפטת. דאגתי לשבת כמה שיותר רחוק, מבודד מאחרים. לא ניסיתי להתחבר לילדים חדשים. בגלל שאיתן לקח לי את הסיגריות אפילו הרגשתי איזשהי ריקנות פנימית. חיפשתי איך להעסיק את עצמי. מצאתי איזה סודוקו זרוק על הרצפה, פשוט הרמתי אותו וזה מה שהעסיק אותי עד בערך שעה שתיים. בשתיים הייתה הפסקה גדולה, מין הפסקת צהריים מיום מעייף. רק אכלתי איזה סנדוויץ' קטן, אני לא מאלה שאוכלות הרבה. התקדמתי לעבר הפח, זרקתי את העטיפות ויד נגעה בי.
הוא לא אמר הרבה, הוא פשוט לקח אותי אחריו ואני ניסיתי להתנגד. לא צעקתי כי לא רציתי לגרור מהומה מול כל הילדים שבבית הספר. הוא לקח אותי למגורי הבנים והכניס אותי לחדר שלו. זה הלחיץ אותי, מאוד הלחיץ אותי.
" תן לי ללכת " אמרתי לו.
" לא עד שלא תגידי לי למה לא ענית לי, למה גירשת אותי, למה השפלת אותי ".
" השפלתי אותך? סליחה?! מה זה אמור להביע? ".
" שאני חושף משהו נורא אמיתי ואת מגרשת, פשוט מגרשת. מילא היית אומרת בצורה יפה שאת לא רוצה, שאת לא מרגישה כלום, אבל ככה? ' צא מפה' … לא הכרתי כל כך הרבה ילדות רעות כמוך ".
" אז למה התאהבת בי לעזאזל איתך!? ".
" דווקא בגלל שאת ילדה כל כך שונה ממי שאני רגיל לאהוב.. כי יש בך משהו מסתורי ".
" איתן, אני לא אגיד את זה עוד פעם- תן לי ללכת ".
" את באמת רוצה ללכת? " הוא שאל והתקרב אליי.
" שלא תעז להתקרב אליי. אני עוד יכולה לתבוע אותך לבית הספר הזה על תקיפה ".
" ואת חושבת שמישהו יקשיב לילדה הקטנה החדשה? עוד לא הבנת את סדר המעמדות פה? ".
" חשבתי שאתה ילד טוב.. " אמרתי והוא המשיך להתקדם אליי.
" אני לא הולך לעשות לך שום דבר רע " הוא אמר והתיישב על המיטה שלו. אני המשכתי לעמוד ולהישען על השידה שליד המיטה שלו.
" מה הקטע שלך? ".
" הקטע שלי? מה הקטע שלך? בשביל מה לך להיות רעה כל הזמן? ".
" לא עברנו כבר את השיחה הזו? " שאלתי. אני התיישבתי כדי לדבר איתו רגע בגובה העיניים, כבר לא היה לי נעים למרות שהבנתי שאם אני אתיישב השיחה תמשיך להיגרר ולהיגרר, היא לא תיגמר.
" מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שטוב לי פה? לא. ממש לא. שאני מתה לחזור הביתה? ממש ממש לא. אז אין לי מקום שאני באמת מרגישה בו טוב ומאצתי את עצמי בוכה אולי שמונה פעמים מאז שבאתי לפה, ואני פה רק יום אחד. ורע לי פה ואני סובלת כמו שלא סבלתי הרבה זמן, וזה לא המקום בשבילי. וקשה לי וכואב לי, ואתה לא ממש עוזר.. ".
" את באמת מרגישה ככה? " הוא שאל והסתכל עליי. השפלתי מבט.
" את לא יכולה להסתכל לי בעיניים? " הוא שאל.
" בטח שאני יכולה " אמרתי לו, אבל הרגשתי שאם אני אסתכל עליו אני אלך לאיבוד בעיניו. " אל תחמיא לעצמך ".
" אני לא " הוא אמר והעביר את מבטו לכיוון אחר.
" עכשיו אפשר ללכת? ".
" את לא רוצה אותי? " הוא שאל בישירות.
" אני רוצה ללכת " אמרתי.
" אם זה מה שאת רוצה, לכי " הוא אמר והפנה את ידו לכיוון הדלת.
" אני באמת אעשה את זה " אמרתי, קמתי והתחלתי ללכת לכיוון החדר.
" רק, עוד דבר קטן. קחי " הוא אמר, פתח את המגירה הראשונה בשידה שלו והוציא משם את קופסאת הסיגריות שלי.
" אתה מחזיר לי אותן? ".
" אני מחזיר לך אותן מתוך רחמים.. נראלי שאת אבודה בלעדיהן " הוא אמר עם מבט קר, עוין.
דמעות עלו לי בעיניים. דמעות של כעס, ממש לא של התרגשות. " אם אתה נותן לי אותן רק מתוך רחמים.. " אמרתי וכמעט פרצתי בבכי, רק החזקתי את עצמי על הסף. " אתה יכול לשמור אותן, להיחנק איתן " אמרתי ויצאתי מחדרו כשאני טורקת את הדלת.