סיגריה אחרונה- פרק 5

ישבתי בחדר בלי סיגריות, בלי מצב רוח, בלי שמחה. עצובה, בודדה, כועסת. כל הזמן אני כועסת אבל עכשיו.. עכשיו זה כבר השיא. אני לא זוכרת שהרגשתי כל כך רע כבר תקופה, וכמה ימים אני פה? בסה"כ יום אחד. יום אחד קטן ומסכן. וכמה אני מרגישה לבד? שבורה ועזובה? כאילו אני פה שנה.
ואין לי למי להתקשר, אין לי למי ללכת כדי שינחם אותי.. לאף אחד מהחברים שלי לשעבר לא ממש אכפת ממני, תמיד הרגשתי שאני לא חשובה לאף אחד.
ניגשתי לארון שלי. בין חולצה סגולה לחולצה ירוקה, שתי חולצות שאני אף פעם לא לובשת, מסתתר היומן שלי. תמיד יש לו מקום קבוע, מקום שאף אחד לעולם לא יעז להסתכל בו, הרי שתי החולצות האלה נראות תמימות לחלוטין.
הפעם האחרונה שכתבתי בה שמופיעה לי ביומן היא לפני שלושה חודשים. כתבתי מילים כל כך כועסות ופגועות, כאילו מישהו עשה לי כל כך רע אבל בעצם אני היא היחידה שגרמה לחיים שלה להיות ככה. סיפרתי על מה שההורים שלי קיבלו, הקידומים והחגיגות, שאני חייבת להתלבש בצורה חגיגית כדי לכבד אותם, או להכיר את האנשים החשובים מהתעשייה שבה הם מתמחים, אבל בעצם אני צבועה עם מסכה על הפנים. אני מתנהגת בניגוד לרצון שלי, בניגוד לדברים שאני מאמינה בהם. נהיית מישהו אחר ולמה? כי מבקשים ממני. בדר"כ עשיתי את מה שהם ביקשו בעניין הזה- כי ידעתי שיהיו השלכות במידה ואני לא אעשה את המוטל עליי.
הכתיבה שלי הסתיימה במילים " ועכשיו, כבר אין דרך חזרה. רק אם יסלקו אותי מפה, אולי רק אז.. יהיה חלון לעולם האמיתי ".
חלון לעולם האמיתי? זה כאילו שחזיתי את מה שעומד לקרות. כאילו ראיתי שעומדים לסלק אותי מהבית כי אי אפשר להתמודד איתי, למרות שלא ממש גירשו אותי.. אני סתם מקצינה את זה. אבל חלון לעולם האמיתי? עכשיו אני אמורה להיות במקום של חופש ודווקא עכשיו אני מרגישה כל כך רע? איפה השמחה שהבטחתי לעצמי לפני שלושה חודשים?
התחלתי לכתוב כמה מילים. כל המילים שעלו לי בראש, מילים מלאות שנאה ומילים מלאות תקווה. הטבעתי דמעה קטנה על הדף כדי שיהיה זכר למצב רוח האמיתי שאני מרגישה עכשיו.
שנייה לפני שסגרתי את היומן, כשבהיתי במילים שכתבתי נשמעה דפיקה בדלת. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה תשע וחצי בערב. יש רק בנאדם אחד שיכול לבוא עכשיו.
" איתן? " שאלתי כפונה אל הדלת הסגורה.
" זיהית מהר, אפשר להיכנס? " הוא שאל, ואני בלי להתווכח פתחתי את הדלת. הסתכלתי עליו במבט חצי מחויך חצי בוכה.
" באמת? " הוא שאל מופתע וצחק, " הפתעת אותי ".
" בוא, תיכנס " אמרתי לו, הוא דרך דריכה בחדרי וסגרתי את הדלת.
" קרה משהו? " שאלתי.
" לא יודע… סתם.. ".
" תגיד אפשר לשאול אותך משהו? ".
" בטח, כל דבר ".
" מה באמת הקטע שלך? הרי אני די בטוחה שאתה לא מתחשב כל כך כלפי כל אחת שנכנסת לבית הספר הזה, שלא נדבר על זה שאני לא חושבת שהיה את אותו יחס אם בן חדש היה מגיע לשכבה. הכל באמת בגלל היותך ' יו"ר מועצת תלמידים ' או שהכל משחק כדי להתקרב לבנות? ".
הוא הסתכל עליי ולא הגיב. הוא לא היה נראה בתדהמה, היה נראה שהוא פשוט שוקל את המילים שלו.
" את לא כל אחת.. " הוא אמר.
" נכון, אני רעה ".
" את לא רעה " הוא אמר והתחיל להסתובב בחדר, " את פגועה, את כועסת, את בודדה. הדברים שאת עושה זה יצרים שנגרמים בגלל שמישהו פגע בך ".
" אתה לא מכיר אותי אפילו " אמרתי לו במבט חודר.
" אה באמת? בואי תני לי לספר לך על עצמך. את סובלת מחוסר יחס מההורים שלך, את שונאת את המקום הזה, ואת שונאת אותי.. אבל תאמיני לי שעל האחרון אפשר להתווכח ".
" אז עשית את שיעורי הבית שלך, בשביל זה באת? ".
" את לא צריכה את כל השיט הזה, את יכולה בקלות להיות בנאדם יותר טוב ".
" ומה זה יעזור, הא? " שאלתי במבט מתחכם, " להיות טובה לאנשים ומה? שהם יאהבו אותי? יעשו כל דבר שאני אומרת?.. ינשקו לי את הרגליים אם אני אבקש? נו באמת.. ".
" את זוכרת מה אמרת לי שנייה לפני שיצאתי קודם מהחדר שלך? ".
" במעורפל ".
" אם את לא רוצה להישאר לבד את לא חייבת… את פשוט בוחרת מתוך פרנציפ, מתוך דרך מחשבה אחת מקובעת להתנהג בדיוק כמו שאת מתנהגת, ואת לא צריכה את זה.. ".
" מי אתה שתבוא ותחנך אותי? " אמרתי ופתחתי את הדלת בתור סימן של ' צא מפה '.
" אני לא הולך " הוא אמר, פנה אליי וסגר את הדלת בחוזקה, " אני רוצה שתקשיבי לי כי אני לא אגיד את זה עוד הרבה פעמים. את פוגעת בעצמך, ואת לא צריכה את זה ".
" אני לא פוגעת בעצמי, ואתה לא תבוא הנה בפוזה שלך ותגיד לי מה אני עושה ומה לא ".
" ככה את רוצה להמשיך את השנה שלך? לסבול בכל יום, לבכות כל דקה? התפרקת היום ליזי, ואין לך טעם להמשיך לחיות ככה ".
" סבבה, אם אין לי טעם להמשיך לחיות ככה לא אכפת לך שאני פשוט איעלם, נכון? " שאלתי מרוגזת.
" את מתכוונת לפגוע בעצמך? " הוא שאל בחשש.
" אם זה מה שיעשה לי טוב כן ".
" את לא תעשי את זה ".
" וזה למה? ".
" כי אני אמרתי לא לעשות את זה " הוא אמר ותפס לי את היד בחוזקה.
" תעזוב אותי " אמרתי. והוא כתגובה רק לחץ את האחיזה שלו יותר חזק. " איתן, תעזוב לי את היד " אמרתי יותר כועסת והוא לא עזב ולא שיחרר. " איתן " צעקתי וניסיתי להילחם איתו. התחלתי להרביץ לו, לנסות להכות אותו במקומות שיגרמו לו לשחרר לי את היד, אבל הוא לא עזב. המכות שלי נראו כאילו הן לא מזיזות לו.
" נו מה אתה רציני?! תשחרר לי כבר את היד בהמה! ".
" ליזי " הוא אמר והסתכל עליי.
" מה?! ".
" התאהבתי בך " הוא אמר ושיחרר לאט לאט את ידו מהאחיזה בי.